בכתבה הסוקרת את התוכנית הרב שנתית וחלוקת התקציב בצה"ל, מנסה אמיר בוחבוט לתת מענה לשאלה: כיצד מתכונן פורום המטכ"ל למלחמה הבאה. זאת, לאור כשלי מלחמת לבנון השנייה - כשלים שנבעו מכך שתוכניות זהות לאלו שפורטו בכתבה, כגון רכישת כלי נשק מתקדמים ויציאה לאימונים, נקברו עמוק בתוך מגירות פיקוד הצבא. אלא שגם הפעם, נראה שצה"ל בוחר בטכנולוגיה במקום באסטרטגיה.
בפורום המטכ"ל החליטו לרכוש מערכות מעיל רוח לכל הטנקים בזרוע היבשה, שנועדו להגן עליהם מפני ירי טילי נ"ט. "ההחלטה לחמש כל טנק במערכת מעיל רוח היא דרמטית", קובע בוחבוט, "שכן אחד הכישלונות של צה"ל במלחמת לבנון השנייה אירע כשטנקי המרכבה טיפסו במעלה ואדי הסלוקי בדרום לבנון ונפגעו מטילי נ"ט שגרמו לאבדות רבות ולנזקים משמעותיים לטנקים. מערכת מעיל רוח הייתה מאפשרת להם לנוע ללא פגע".
אירוניה שחורה אופפת את הקביעה הזו. ואדי סלוקי, נקרא על שם גזע כלבי רוח המתאפיינים בגוף צר ורזה ובמהירות ריצה גבוהה. משקל גופם ומהירותם מסמלים את ההפך המוחלט מטנק המרכבה הכבד והמסורבל, משוכלל ככל שיהיה.
כלבי הסלוקי, הם גם אחד מבעלי החיים שמעטרים קברים מצריים עתיקים, והרי שהוואדי הקרוי על שמם מהווה בית קברות לנשמתם של עשרות חיילים צעירים לעד שנספו בשתי אסונות שונים; הראשון הוא אסון הסלוקי שארע בשנת 97', אז נספו חמישה חיילי גולני שנשרפו למוות לאחר שפגזי צה"ל הציתו את צמחיית הוואדי והותירו אותם לכודים. האסון הנוסף אירע, כאמור, בימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה, והפך לאחד מאירועי הקטל שהמחישו את האופן בו מתנהל פיקוד הצבא: יציאה לקרבות עקובים מדם, תוך הסתמכות מלאה על הטכנולוגיה וזניחת כל אסטרטגיה שתוכננה בקפידה.
אין תחליף לתוכניות מגירה
בשני המקרים הטרגיים, אי למידת תנאי המרחב הסבוך של הוואדי, מניעתו של מידע משמעותי מדרגי השטח והשארתו להעלות אבק בקלסרי הפיקוד, הובילו למחדל שהותיר הורים מיותמים מילדיהם והפך נערים צעירים לגברים מוכי כאב והלם. על בשר אותם הנערים חקוקות צלקות ההפקרה והזילות של הפיקוד הבכיר, שפעם אחר פעם כשל בכך ששלח חיילים לקרבות אבודים, חסרי ציוד בסיסי כגון מפות מעודכנות ומידע מודיעיני.
מעילי הרוח החדישים של צה"ל, לא היו מצליחים ולא יצליחו להגן על שיירת טנקים נוספת שתנסה לצלוח את הסלוקי. לקחי העבר מלמדים כי עצם הכניסה לשטח סבוך והררי, לא מותירה לאדם שבטנק סיכוי לשרוד. במלחמת לבנון השנייה, אי יכולתם של הכלים הכבדים שנתקעו על הסלעים להמשיך ולנוע, הפכה 33 חיילים לברווזים במטווח.
נניח שהטנקים בסלוקי היו מוגנים במעילי רוח. במקרה כזה ייתכן ומטר הטילים שנחת עליהם לא היה גובה את חייהם של מי שנשארו בתוכם, תקועים. אך כמעט בטוח שהמחיר היה נגבה מהמחלצים ומהנמלטים, חיילי חי"ר סדירים. אלו, המוגנים רק באפודים קרמיים, היו לבטח נקלעים למארב האויב הממתין בגבעות, או כפי שההיסטוריה הוכיחה - נשרפים חיים באש הארטילריה של כוחותינו.
הפתרון היחיד לעצירת ההרג המיותר של חיילים, הוא הסכם שלום בין כלל יושבי המזרח התיכון. אך מאחר וכרגע נראה כי מדובר בחזון אחרית הימים, ראוי שמפקדי "צבא העתיד" ילמדו מלקחי העבר, או לפחות מהאויב מולו הם נלחמים. כדי לנצח בקרב לא צריך מטוסים יקרים בעלות של מיליוני דולרים, לא פצצות ארוכות טווח וגם לא מעילי רוח. מספיקה פצצת מרגמה אחת או קסאם בהכנה ביתית בשביל לזרוע הרס וקטל, כפי שהוכיחו זאת לא פעם לוחמי החמאס והחיזבאללה. אם ברצון פיקוד הצבא להימנע ממחדלים כגון אסונות הסלוקי ועוד רבים אחרים, עליו להבין שציוד מתקדם לא יכול להוות חלופה לתוכניות המגירה. תוכניות שברגע האמת נזנחות לטובת מתקפה מהירה, נטולת מחשבה. מתקפה שנועדה לרצות גנרלים ופוליטיקאים מגולומנים ופזיזים, ושגובה מחיר כבד ומיותר משני הצדדים הנאבקים.
