אחד המאפיינים הבולטים של תפילות יום הכיפורים היא אמירת הווידוי. בסופה של תפילת המעידה תיקנו חכמים לומר פסקה ארוכה המתארת בפירוט חטאים רבים בהם נכשלנו במהלך השנה שחלפה - לא פחות מעשר פעמים. חמש פעמים נאמר את הווידוי בתפילת העמידה בלחש, ואחר כך נחזור עליה בקול רם יחד עם שליח הצבור, הלוא הוא החזן. אמירתו הפומבית של הווידוי נראית מוזרה ואף תמוהה.
וידוי, מטבעו, צריך להיעשות בין האדם לבוראו, בצנעה. הרי מדובר בחשיפה אישית של האדם את מחדליו, וסביר להניח כי הוא יחפוץ לעשות זאת עם עצמו בלבד.
חכמינו ביקרו בחריפות את אלה המפרטים את חטאיהם בפומבי, ואף קראו עליהם את הפסוק "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". כלומר, אשרי האדם המכסה את פשעיו וחטאיו. אחד החכמים אף הוסיף שחצוף עליו מי שמפרט את חטאיו (היו מהחכמים שחילקו בעניין זה בין עבירות שבין אדם למקום לבין עבירות שבין אדם לחברו). והנה, ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר, עומד קהל שלם ומכריז בקול רם ונישא את הווידוי (יש קהילות שאף הגדילו לעשות ובהן אומרים זאת תוך כדי שירה) וכך נוכל לשמוע את המלים "אשמנו, בגדנו, גזלנו" כמעט בצלילי חג, ומה שיותר משמעותי - לעיני כל העם.
ייתכן כי צריך להבחין בין חטאי האדם הפרטי לבין חטאיה של החברה. חטאים פרטיים צריכים להיאמר בין האדם לבין עצמו ואלוקיו. במקרה בו פגע באחר, הוא חייב ללכת אליו ולפייסו. אבל קיימים חטאים בעלי אופי ציבורי וחברתי. חטאים אלה אינם כלפי אדם אחד, ואינם של איש אחד שעשה משהו בזדון או בשגגה. טעויות אלה יכולות להיות תוצאה של מדיניות חברתית או כלכלית היוצרת עיוותים כלפי אוכלוסיות שונות.
ייתכן כי מדובר בתפיסות חברתיות ותרבותיות הנטועות בנו מזה שנים רבות ויוצרות יחס לא הוגן כלפי השונה והאחר, אם כלפי העלייה מצפון אפריקה בשנות החמישים והשישים או כלפי העלייה מרוסיה בשנות התשעים. זה יכול לבוא לידי ביטוי בניכור הולך וגובר בין אוכלוסיות שונות דתיים, חילונים, חרדים וכן הלאה.
על סוגיות ציבוריות אי אפשר להתוודות בצנעה. כאן חייב הציבור לעמוד בראש וראשונה כלפי עצמו ולומר: טעינו. אם יצרנו עולם בו העולה מרגיש מנוכר והעני חש מושפל, כי אז אנו כציבור צריכים לעשות תשובה ותיקון. אם אנחנו חיים בחברה בה בני אותו עם מגוונים שונים שונאים זה לזה כאילו משתייכים הם לאומות אחרות ועוינות, כי אז אנו חייבים על כך בתשובה גדולה.
ייתכן שיש לומר זאת בנימה חגיגית משהו כדי להודות על הזכות שיש לנו מדי שנה להתבונן במראה מחדש. להתבונן ולומר כי אנחנו יכולים ורוצים להיות אחרים. וגם אם לא הצלחנו בכך בשנה שעברה, אולי נשתפר השנה. וגם אם רק הראינו רצון טוב והבנו כי צריך לתקן, גם זה משהו.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר ורב העיר שהם