העולם מתחיל להבין את נתניהו

ב-10 ביולי 1996, זמן קצר לאחר שנבחר בפעם הראשונה לראש הממשלה, נשא בנימין נתניהו נאום בקונגרס האמריקני. הוא הצביע על המשטרים האנטי-דמוקרטיים במזרח התיכון, הגדיר במפורש את אירן כמשטר עריץ, מיליטנטי ופנאטי - והזהיר כי אם המשטר הזה ישים ידו על נשק גרעיני, הרי שזו לא תהיה רק סכנה לישראל, אלא גם למזרח התיכון ולעולם כולו.

אנשי שמאל בארץ, שהיו המומים עדיין מהנוק-אאוט שהנחיל נתניהו לשמעון פרס בבחירות, אשר הבהיר להם היטב כי הסכמי אוסלו לא עומדים בראש מעייניו של העם בישראל, אלא להיפך, הפריזו בביקורות נגד הנאום ואף טענו שנתניהו חולם. זאת, בין השאר, מאחר שהוא טען שממשלתו תקדם תהליך ארון טווח של הפחתת הסיוע הכלכלי האמריקני הנדיב בדרך לעצמאות כלכלית ישראלית.

והנה, ככל שחלפו להן השנים, הפך הזלזול של אותם אנשי שמאל למשמע ההצהרות נגד ההתחמשות אירנית לזלזול למשמע הצהרות התקיפה נגד אותם כורים גרעיניים המתבססים באותה אירן. לצד זאת, הזלזול נגד הצהרת העצמאות הכלכלית הישראלית הפך לזלזול במדיניות הכלכלית של נתניהו כשר אוצר - מדיניות שיצרה צעדים מעשיים לקראת עצמאות שכזאת. ואל לנו לשכוח: אנו עומדים היום בפני מציאות שבה הכלכלה האמריקנית, השרויה במשבר, מקשה על מימון מדינות ידידותיות, ולכן ישראל מוכרחה בכל מקרה לפנות למדיניות כלכלית שאינה מסתמכת על מימון מקורות חוץ ממשלתיים, אלא יוצרת מציאות להשקעות פרטיות זרות. החזון של נתניהו בהקשר הזה יהפוך בכל מקרה למציאות.

אותו נאום של נתניהו מיולי 1996 אקטואלי מאוד בימים אלו. מדינות המערב, שבעבר נאלמו דום לנוכח ההצהרות והמעשים של אירן המתגרענת, מבינות בתקופה האחרונה כי אנו עומדים בפני שעת הכרעה. אמת, בשל האינטרסים הכלכליים לא כולן מוכנות עדיין לנקוט מדיניות נחרצת - אף שארצות הברית, בריטניה וגרמניה ממשיכות לפעול להעצים את הסנקציות הכלכליות נגד אירן. על אלה נוסף בסוף השבוע הצעד שבו נקטה ממשלת קנדה, שניתקה את יחסיה עם אירן. זהו צעד ראשון רב-משמעות, מעיין "חציית רוביקון" דיפלומטית. הקנדים, בראשות ראש הממשלה סטיבן הרפר, מבינים ככל הנראה טוב מכולם את הסכנה האירנית, ולכן נקטו צעד כה חריג - גם אם מתבקש, בעיניים ישראליות.

קנדה אמנם אינה ארצות הברית, אך אין להתעלם מכוחה ומהתפקיד שלה במערכת היחסים הבינלאומית. היא הייתה, למשל, בין מייסדות נאט"ו, והיה לה תפקיד מרכזי במלחמה הקרה מול ברית המועצות. הכלכלה שלה היא אחת החזקות בעולם, ואף על פי שאינה חברה קבועה במועצת הביטחון, יש לה תפקיד לא מבוטל באו"ם. גם היחסים ההדוקים שלה עם ארה"ב, משל היו מדינות-תאומות, אינם דבר שיש לזלזל בו. ייתכן, לפיכך, שקנדה היא החלוצה שתסלול את הדרך למדינות אחרות. האם זה אומר שעל ישראל לזנוח את אופציית התקיפה? בינתיים, ודאי שלא - אך אם ניווכח בתקופה הקרובה שמדינות מרכזיות נוספות בעולם מאמצות את המדיניות הקנדית, הרי שישראל בהחלט תצטרך לעשות חשיבה מחדש - וזאת בדיוק הייתה מטרתו של נתניהו בנאום מ-1996: שהעולם יבין ויפעל. עבור הישראלים, עבור תושבי המזרח התיכון - אך בעיקר עבור עצמו.