פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מיליונים חייבים לעמיר פרץ תודה - והתנצלות

      בעוד מפתחי "כיפת ברזל" זוכים בפרס ביטחון ישראל, ראוי לזכור מיהו האיש שגיבה אותם נגד הזרם. ערן חרמוני סבור כי ממרחק הזמן, מדובר באחד משרי הביטחון הטובים שהיו לנו

      "מנהיגות" היא מושג אמורפי, חמקמק ולא פשוט להגדרה. אולי בגלל זה - בגלל שכל כך קשה לאתר אותה - היא הפכה למצרך כה מבוקש במחזותינו. אבל לעתים, נחלץ לעזרתנו גורם חיצוני, שמאיר בזרקור את מה שהיה מונח כל העת מתחת לאפנו והתקשינו להבחין בו. כך גם אמש (שני), כשמערכת "כיפת ברזל" זכתה בפרס ביטחון ישראל לשנת 2012.

      את הפרס עצמו קיבלו - בצדק רב - מפתחיה של המערכת, שחוללו פלאים טכנולוגיים שרק לפני שנים ספורות נחשבו בגדר מדע בדיוני. אך כמו בכל הישג פורץ דרך, גם פיתוח "כיפת ברזל" לא היה מתאפשר ללא מטרייה של חזון מנהיגותי, שיצרה את התנאים ההכרחיים שבלעדיהם גאוניותם של המדענים והאנשים הטכניים הייתה נותרת כלואה במגירה נשכחת כלשהי, על נייר שרטוטים מעלה אבק.

      לחזון הזה אחראי אחד המנהיגים המושמצים ביותר בישראל בשנים האחרונות, שככל שחולף הזמן מתברר כי היה אחד משרי הביטחון הטובים ביותר שהיו לנו: עמיר פרץ. מנהיגות איננה צעידה עיוורת אחרי עצת המומחים, וגם לא התנגדות אוטומטית לדעתם של אנשי המקצוע בכל צומת של קבלת החלטות. מנהיגות היא היכולת לזהות את אותם רגעים נדירים שבהם אחידות הדעים של המומחים איננה קונצנזוס, אלא קונספציה. ומנהיגות היא גם האומץ "לדפוק על השולחן" באותם רגעים, ולהבטיח כי ההחלטה הנכונה תיושם.

      בשני המבחנים העליונים הללו עמד עמיר פרץ, שבניגוד גמור לחוות הדעת של מערכת הביטחון, התעקש על פיתוח "כיפת ברזל" והאמין בחזון שהציגו בפניו מפתחיה. בלעדיו, פשוט לא הייתה היום לישראל תשובה יעילה לאיום הרקטות, שממדיו הפכו בשנים האחרונות לבעיה אסטרטגית של ממש. ההצלחה של פרץ להוציא לפועל את "כיפת ברזל" בניגוד לעמדת המערכת ראויה להתייחסות מיוחדת, בעיקר לאור העובדה שלא היה באמתחתו רקע ביטחוני משמעותי. והנה כי כן, למרות שלא ישב קודם לכן בפורום מטכ"ל, ולא ענד על כתפיו חרבות ופלאפלים למכביר, לא חשש פרץ לקבל את ההחלטה הנכונה ולהילחם על יישומה.

      תקופת השקט הארוכה בתולדות גבול לבנון

      ייתכן שחלק מהקוראים עיקמו את פרצופם לפני כמה שורות, כשהגדרתי את פרץ "אחד משרי הביטחון הטובים ביותר שהיו לנו". אך מהו תפקידו הראשון במעלה של שר ביטחון, אם לא לספק ביטחון לאזרחי המדינה? כיום, כאשר "כיפת ברזל" מסוככת על מיליוני אזרחים, וכאשר אבק המלחמה בלבנון שקע ואיתו גם ההתלהמות שאפיינה את השיח הציבורי שלאחר מכן, ראוי לנסות ולהעריך מחדש את תפקודו של פרץ.

      לאחר המלחמה בלבנון, קל היה לדרוש את ראשו של עמיר פרץ ורבים מאיתנו נטלו חלק או נפלו קורבן לקמפיין הציבורי שביקש לעשות לו דה-לגיטימציה. אולם אין כמו הזמן שחלף כדי לפזר את הערפל ולבחון את המציאות בפרספקטיבה הנכונה, ויש בכך כדי לשמש שיעור מאלף עבור כולנו - עד כמה, לעתים, תחושת הרגע לא עומדת במבחן המציאות של המחר.

      לפני פחות משבוע, הלכו לכיתה א' אלפי ילדים מיישובי הצפון שאינם יודעים מהי קטיושה. הם נולדו לתוך תקופת שקט חסרת תקדים - הארוכה ביותר בהיסטוריה של גבול לבנון. המלחמה ב-2006 קנתה שנים ארוכות של שקט למיליוני אזרחים, וזו עובדה שכיום כבר לא ניתן לערער עליה. בדרום הלכו לבתי הספר והגנים ילדים שיודעים כי אינם עוד ברווזים במטווח של רקטות. לראשונה, לאחר שנים ארוכות של חוסר אונים, נמצא פתרון יעיל שמגונן עליהם מפני גשם הקסאמים והגראדים.

      בגילם הרך הם אולי עוד לא יודעים זאת, אבל הילדים הללו חייבים תודה ענקית לעמיר פרץ. ואנחנו, המבוגרים - אנחנו חייבים לו התנצלות ענקית, אבל יותר מכך אנו חייבים לעצמנו את השבתו למרכז העשייה הציבורית בישראל.

      כבר הרבה זמן שגם לאחר אימוץ קדחתני של התאים האפורים, אינני תמיד מצליח להעלות זכרונות של פוליטיקאים שקיבלו החלטות משמעותיות וטובות והצליחו גם ליישמן. עצם העובדה שפרץ הוציא לאוויר העולם את "כיפת ברזל", עוזרת לי ולכולנו לשלוף בקלות מראה לא שכיח של פוליטיקאי שהטביע חותם, יצר יש מאין והביא להחלטה ששיפרה הן את המאזן האסטרטגי של מדינת ישראל, והן את תחושת הביטחון של רבים מאזרחיה.

      עו"ד ערן חרמוני, יו"ר קבוצת "קול ישראלי" לציונות וסוציאל-דמוקרטיה, ולשעבר יו"ר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה