נתניהו מחלק ארוחות חינם – וכולנו משלמים

הפעם כולנו משלמים. הדלק הוא רק סימפטום.

עד לפני חודשיים, שמענו אמירות זחוחות מבית היוצר של מר "זיהיתי ראשון את הבעיה" נתניהו, ומצבנו היה מצוין. אפילו הטוב במערב. אז איך פתאום התמלאנו בשבועות האחרונים בדיבורים על "יוון" ו"ספרד", ובין לבין נכנסה גם אירן? משום שכאשר המצב רע, חייבים להכניס גורמים חיצוניים ודוגמאות לא רלוונטיות.

ולמה לא רלוונטיות? משום שאין קשר בין המצב של יוון, שבה היחס של החוב לתוצר הוא 170%, ואילו של ישראל 74% (לשם השוואה – בגרמניה, שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנה על מדיניות רווחה – היחס הוא למעלה מ-80%, אפילו פחות טוב משלנו); מפני שבזמן שנתניהו מדבר על כך ש"אין ארוחות חינם", דווקא ישנם כאלו שמקבלים ארוחות חינם, יקרות מאד, ובחסות הממשלה (ואפילו ראש הממשלה עצמו – שמזמין ארוחות בעשרות אלפי שקלים למעונו הרשמי). לא סתם מר תשובה ואדון דנקנר מסתובבים תמיד מחויכים במסדרונות הכנסת. הם תמיד יודעים, שכאשר יצטרכו, ממשלת התספורות-חינם תקצץ להם בחובות.

בימים בהם מפנים אנשים מהבתים שלהם בדיור הציבורי, בהם קשה לנו לגמור את החודש בגלל עליית המחירים, הדלק, המע"מ והמסים – לא ייתכן כדבר הזה במדינת ישראל. לא ייתכן, לא משום צרות עין, אלא משום שזהו עניין ערכי ראשון במעלה. כזה שמערער את היסודות עליהם נבנתה מדינת ישראל – עקרונות השוויון והצדק והסולידריות החברתית. זהו פשע כלכלי ממעלה ראשונה, כזה שלא כתוב בספר החוקים של ישראל.

המעשה שנתניהו עושה איננו חברתי בעליל, שמלווה בקמפיין פרסומי (על חשבוננו, אלא מי?) בעלות של חמישה מיליון שקלים, על מנת לשכנע אותנו שמה שנופל לנו מהכיס זה לא כסף, אלא חול. וכמובן, כל זה קורה לאחר שכבר הוכחנו, במחאה החברתית, שיש דרך אחרת: העלאת המס על החברות, שהתברר כבר שהורדתו לא הביאה לעלייה במשקיעים; הורדת המס על הרווחים הכלואים; אי-קיצוץ חובות לטייקונים; והגברת התחרותיות במשק (והכוונה לריסוק הריכוזיות, ולא "מצנחי זהב" של ארבע ושש שנים שנותן ד"ר שטייניץ ברוב אדיבותו).

למעשה הממשלה הזאת כשלה בכל תחום אפשרי: בדיור הציבורי, שלא התייחסה אליו במשך שלוש שנים וחצי, ובבנייה לזוגות צעירים; בחינוך, אף שברגע האחרון (בזכות המחאה) נזכרה ליישם את חוק חינוך חינם מגיל 3 (וגם זה באמצעות אלפי מורי קבלן וגננת אחת ל-35 ילדים); במערכת הבריאות – שאת המחיר עליה כולנו נשלם בחודשים הקרובים, בעוד הרופאים והחולים כבר משלמים את מחיר ההזנחה; ובכל שאר השירותים הציבוריים.

מספיק לראות את מקרה משה סילמן המנוח כדי להבין עד כמה הכלכלה והחברה שלנו חולה ופגועה: אדם שהיה מעמד ביניים קלאסי, בעל עסק עצמאי, שהידרדר בגלל חוב של 15 אלף שקלים (הוא לא קיבל תספורת). המדינה, בשום שלב, לא העניקה לו רשת ביטחון חברתית – כזו שפעם הייתה לנו פה, אך חוררה ורוסקה ב-30 השנים האחרונות על ידי ממשלות ישראל, ולבסוף על ידי אידיאולוג השוק החופשי וקיצוץ השירותים החברתיים, בנימין נתניהו.

לקינוח, נאמר לסילמן על ידי שירותי הרווחה, שרק כאשר הוא ייזרק לרחוב, אז הוא יוכר כחסר כל וחסר בית. הוא לא היה מוכן לכך. אבל ההשפלה לא הסתיימה שם – היא המשיכה במערכת הבריאות שלנו, כאשר לקח יומיים להעביר אותו למחלקת כוויות, משום שלא היו מספיק מיטות. אירן? 500 הרוגים? אלפי פצועים? כשיש פגוע-כוויות אחד, מתקשים למצוא לו מיטה.

אז נכון, לו אני הייתי ראש הממשלה, הייתי אומר בימים הקרובים הרבה את המילים "אירן" ו"צנטריפוגות", כאשר הדלק מגיע לשיא בעולם המערבי של 8.25 שקלים. תשמעו, כשאומרים את זה הרבה, זה נשמע ממש מפחיד. ואפילו משכיח לכמה ימים את העובדה שהמע"מ כבר הגיע ל-17%.

המאבק על עתיד המדינה לא נגמר בהפגנה זו או אחרת. הוא מאבק על דרך, שבה פוליטיקאים לא ייבחרו בין ב.מ.וו לרנו, אלא יזכרו את מי הם צריכים לשרת. זהו מאבק על אג'נדה פוליטית ברורה - של כלכלה שדואגת לרוב אזרחיה שעובדים ומשלמים מסים, ולא למיעוט. זהו מאבק גם על ערכים, שבו סולידריות איננה מילה גסה, וצדק חברתי משמעותו גם שלא יפנו אנשים מהבתים שלהם בדיור הציבורי מדי יום, למרות הבטחות של שר השיכון שלא יעשו כך.

לפני שנה, בשיא המחאה החברתית, הגיע השר ישראל כץ, שבימים אלה עושה מאמצי-על להפריט את הרכבת על חשבוננו ועל חשבון זכויות עובדיה, למאהל בשדרות רוטשילד, ואמר: "אני מכבד אתכם בזה שהגעתי לפה". ענינו לו: "לא, אדוני השר, אתה תכבד אותנו בהצבעות, בחקיקה ובעשייה. הדיבורים וההצהרות כבר לא קונים אותנו".

זה חלק מהתהליך התודעתי שעובר על החברה שלנו בשנה האחרונה, שלימד אותנו להתייחס בספקנות לדברים שאומרים הפוליטיקאים. בכלל, שנים ניסו להרגיל אותנו שכלכלה היא עסק "למבינים בלבד". אז לא, היא עסק לאמיצים בלבד, שרוצים את טובת רוב העם על פני מיעוט כלכלי שולט. זו תהיה השאלה שבה נצטרך להכריע בחודשים הקרובים, ובבחירות הקרובות. יש דרך אחרת, וכנראה שאנחנו נצטרך להוביל אותה.

הכותב אורן פסטרנק היה ממארגני הפגנות המחאה החברתית בקיץ שעבר, ומייסד תנועת "מעמד האוהלים הישראלי"