הפגיעה הקשה והזדונית, כך נראה, של נהג הטרקטורון ברצות של נבחרת הנערות של ישראל מהווה ביטוי נוסף לאלימות הגואה בחברה הישראלית, אך היא גם אות מבשר רעות לכל חובבי הספורט העממי בכלל - והריצה בפרט. זו הפעם הראשונה שנעשה ניסיון מכוון לפגוע ברצים וברצות תמימים במרחב הציבורי.
עם הזמן, התרגלנו לקטל של רוכבי האופניים בדרכים. לאחר שבמשך שנים נהרגו כמה עשרות רוכבי אופניים בכבישי ישראל, הפיק איגוד האופניים, בשיתוף גורמים נוספים, סטיקר עם הסיסמא "יש חיים בשוליים". אך לאחר שגם בשולי הדרך נפגעו רוכבי אופניים בידי נהגים תחת השפעת אלכוהול וסמים או נהגים עייפים ורשלניים, אני ורבים מחבריי חדלנו מלרכוב בכבישים העמוסים של אזור המרכז וגוש דן.
לחשוב פעמיים לפני שיוצאים לריצה?
יש מי שמסתפקים ברכיבה בשבת, שבה התנועה דלילה ללא משאיות ואוטובוסים, וגם זאת לא בכבישים ראשיים. לא מעט רוכבי כביש זנחו לגמרי את הרכיבה בכבישים ומסתפקים עתה ברכיבה על אופני שטח, בשטחים פתוחים ללא כלי רכב.
לעומת רוכבי האופניים, שפר עליהם מזלם של הרצים. הסכנה האורבת להם פחותה. הם יכולים לרוץ בטיילות, על חוף הים, לאורך נהרות, ביערות ובשבילי השדות ולהימנע ממפגשים מהסוג הקטלני עם כלי רכב. נכון, הכרתי רצים שנפגעו באימון ריצה בעת שחצו כביש בפזיזות, אך זה היה לרוב באשמתם ומספר המקרים היה קטן ביותר.
לריצה בשדות בטבע יש ערך מוסף. היא מצמצמת את הסכנה. היא גם הנאה צרופה של שאיפת אווירת צח לריאות, ציוץ ציפורים ונופים יפים מעוררי השראה. האם כל זה עומד בסימן שאלה? האם אנו, הרצים, נצטרך כעת לחשוב פעמיים אם לצאת לריצה? האם הישראלי המכוער והאלים, שמבקש לנכס לעצמו כל פיסה של המרחב הציבורי כמו היה זה רכושו הפרטי, מגיע גם למשעולים השקטים שלנו?
נקווה שהתאונה בשדות קיבוץ גבעת ברנר היא מקרה חריג, שאינו סימן לבאות. על המשטרה לעשות הכול כדי לאתר את הנהג הדורס, להעמידו לדין ולקוות שהשופטים בישראל לא ירחמו עליו ויגזרו עליו את העונש החמור, שהוא ראוי לו.