במלאות 40 שנים לרצח י"א הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בלילה שבין 5 ל-6 בספטמבר 1972, חושף ארכיון המדינה קובץ ובו 45 תעודות העוסקות באירוע הטרגי. הקובץ כולל מסמכים של המוסד, השב"כ, פרוטוקולים של ישיבות ממשלה, מברקים סודיים משגרירויות ישראל ודיונים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. התעודות פורסות יריעה מדאיגה על השאננות וההתעלמות של קהילת המודיעין מידיעות והתראות על תכניות אש"ף לבצע פיגוע בעל "אופי בינלאומי" בראשית ספטמבר, את כישלון השב"כ לאבטח את המשלחת ואת הניסיונות של ראש השב"כ לאחר הרצח להתנער מאחריותו וכל זאת כל רקע דיונים סוערים בממשלה הטחת האשמות ומשבר ביחסים עם גרמניה.
לאחר שבישראל התגברו הקולות בכנסת ובתקשורת אשר האשימו את השב"כ באחריות למחדל האבטחה באולימפיאדת מינכן, ובמקביל החלו חילופי האשמות בין ישראל לגרמניה בשאלת האחריות, ב-11 בספטמבר הציעה גולדה מאיר לממשלה "שתקום ועדת חקירה על פי חוק ועדות חקירה, שתבדוק את החלק שלנו בעניין, לא רק את החלק של מינכן". אך רוב השרים הביעו את התנגדותם למינוי ועדת חקירה משפטית בראשות שופט בית המשפט העליון.
הממשלה החליטה, בניגוד לדעתם של ראש הממשלה ושר החינוך יגאל אלון, שלא להקים ועדה כזו אלא להטיל על ראש הממשלה למנות אדם או צוות על פי בחירתה "להשלים את איסוף המידע בדבר סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן ולהביא לממשלה את ממצאי הבדיקה ומסקנותיה".
מאיר בחרה בפנחס קופל, שפרש זמן קצר קודם לכן מתפקידו כמפכ"ל המשטרה, לעמוד בראשות ועדת הבדיקה, והחליטה לצרף אליו את משה קשתי, אז מנכ"ל חברת הספנות צים ומנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, וכן את אביגדור ברתל, חבר בוועדה לאנרגיה אטומית ומנכ"ל של חברת בתי הזיקוק.
עבודתה של הוועדה נמשכה כשבועיים. הופיעו בפניה 36 עדים ובהם בכירים בשב"כ, ראש המוסד, חברי המשלחת למינכן שנותרו בחיים, עיתונאים ואנשי ציבור שנכחו במינכן בעת ההתרחשות. כמו כן, הועברו לוועדה מברקים מהשגרירות בבון ובהם מידע על מעורבותם של אנשי השגרירות באבטחת המשלחת. המידע המודיעיני שהצטבר מה-1 ביולי ועד למבצע כלל את האפשרות שארגוני מחבלים ינסו לפגוע במשלחת. עם זאת, התברר כי אף שהאפשרות נידונה, לא היה מידע קונקרטי-נקודתי שיצביע על כך.
ב-29 בספטמבר מסרה הוועדה, שכונתה רשמית "צוות", את הדו"ח ואת נספחיו לידיה של ראש הממשלה. הוועדה ציינה שחברי המשלחת, על פי עדויותיהם, חשו חוסר ביטחון בכפר האולימפי וחששו מפני פגיעה בהם, אך לא פנו בדרישה להגברת האבטחה ו"הסבירו זאת באמונתם כי קיימים סידורי ביטחון סמויים על ידי הגרמנים והישראלים".
עם זאת, התברר כי ראש המשלחת שמואל ללקין ביקש מקצין הביטחון שיציידו בנשק, אך זה סרב. מן הדו"ח עלה כי בקהילת המודיעין של ישראל לא ראו באולימפיאדה כאירוע מיוחד וכי "נושא האולימפיאדה לא קיבל טיפול שונה בהרבה" מאירועים קטנים בהרבה שנדרשה להם ערנות או אבטחה. למעשה, היחס לאולימפיאדה מצד גורמי הביטחון בישראל היה זניח לעומת היחס לתערוכות וירידים. התברר כי על פי הנחית השב"כ, גובש נוהל "תערוכות וירידים", שקבע כיצד יש לאבטח השתתפותם של ישראלים וחברות מישראל בתערוכות בחו"ל. קצין הביטחון של משרד החינוך שלח כמה חודשים קודם לכן מכתב לאגף האבטחה בשב"כ ודרש ממנו להחיל את הנוהל על המשלחת הישראלית באולימפיאדה. מכתבו לא נענה.
לעומת השאננות שהופגנה כלפי משלחת ישראל לאולימפיאדה, הפגינו גורמי הביטחון דאגה רבה במיוחד לביטחונם של דן שילון וצוות הטלוויזיה הישראלית למשחקים. בהתאם להנחית מחלקת הביטחון במשרד החוץ, נפגש קצין הביטחון בשגרירות בבון, זאב קומרן, עם שילון ונדרש "לטפל בהצבת שמירה" על תא השידור של הטלוויזיה הישראלית.
חברי הוועדה ציינו שלא הייתה ידיעה ספציפית על כוונת פיגוע באולימפיאדה וכי כמות הידיעות "לא הייתה אינטנסיבית יותר בהשוואה לתקופות אחרות של השנה". זו קביעה מוזרה של ועדת קופל משום שבאוגוסט התקבלו במערכת המודיעין לפחות שלוש ידיעות שהיו צריכות דווקא לעורר את ערנותם. ב-5 באוגוסט התקבלה ידיעה לפיה "ספטמבר השחור מכין פעולה בעלת אופי בינלאומי" וכעבור יומיים התקבלה ידיעה נוספת שהזהירה כי "קבוצות פח"ע (פעילות חבלנית עוינת, י.מ.) יצאו לאירופה למשימות לא ידועות". ב-24 באוגוסט, כעשרה ימים לפני הרצח, הגיע מידע שקבע כי "שני אנשי פח"ע שהו בגרמניה כדי לתכנן מבצע פיגוע וישובו לשם בתחילת ספטמבר או במחצית ספטמבר".
המלצה לקונית לשיפור נהלי האבטחה בחו"ל
ובכל זאת, במודיעין הישראלי המשיכו בקיבעון המחשבתי. ב-31 באוגוסט 1972 התכנסה ועדת ראשי השירותים (ור"ש) שהורכבה מראש השב"כ יוסף הרמלין, ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא וראש המוסד צבי זמיר, ניתחה והעריכה את הידיעות, "ולא קשרה ידיעות אלו לאולימפיאדה".
מסקנות הוועדה עוררו כעס רב בציבור ובתקשורת. הוועדה קבעה כי האשמים הם ממשלת גרמניה, או בלשונה ה"הכישלון המוחלט של הגרמנים". לעומת זאת, היא נהגה בסלחנות כלפי השב"כ וקבעה כי היו כמה "אי בהירויות וליקויים בפעולת הגופים הישראלים שהיו אחראים לאבטחת המשלחת". בין השאר, כתבו חברי הוועדה ש"התארגנות השב"כ באשר לאבטחה בחוץ לארץ לא הדביקה את הצרכים המשתנים".
אך מה שקומם במיוחד הייתה האמירה שפטרה למעשה את השב"כ מאחריות לאבטחת ישראלים ומוסדות בחוץ לארץ וקביעתה שעל פי הנהלים הקיימים "אחראים המשרדים הנוגעים בדבר לאירועים שבתחום פעולותיהם, גם בחוץ לארץ". הדו"ח הסתיים בשורה של המלצות לשיפור נהלי האבטחה בחו"ל והמלצה ש"ראש השב"כ יסיק מסקנות, כפי שימצא לנכון, לגבי בעלי תפקידים שמסקנות הצוות מצביעות על ליקויים בפעולותיהם".
במילים אחרות, הוועדה לא מצאה שום אשם ישראלי באחריות והסמיכה דווקא את ראש השב"כ, יוסף הרמלין, שאולי הוא זה שהיה צריך לקבל על עצמו אחריות לכישלון, להחליט בעצמו את מי לפטר מארגונו.
כמה ימים לאחר סיום עבודתה של ועדת קופל התכנס צוות שרים בראשות גודלה מאיר לדון בדו"ח. מפרוטוקול הדיון עולה כי השרים היו מודאגים יותר ממה שיגידו עליהם בתקשורת ובכנסת מאשר מהצורך להסיק מסקנות נוקבות ממה שקרה. זמן רב מהישיבה הוקדש לשאלה מה לצנזר מדו"ח קופל ומהדיונים בממשלה. שרים אחרים דאגו מה יגידו עליהם חבר הכנסת אורי אבנרי ושבועון "העולם הזה". שמעון פרס אף הרחיק לכת כשאמר: "אני יודע שיש חברי כנסת שידליפו לרוסים". שרים אחרים ניסו לגונן על השב"כ ולרמוז כי בעצם האחריות מוטלת על "עסקני הספורט" שהתלוו למשלחת ולא דאגו לאבטחתה.
גולדה ניסתה לגונן על מסקנת הדו"ח
אבל כמה שרים, ובראשם שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, הצילו את כבודה של הממשלה ותקפו את הדו"ח. שפירא הגדירו "דוקומנט מוזר מאוד". ראש הממשלה, שחיבבה מאוד את הרמלין, אמרה שמוכרחים "למנוע עוול משווע מהשב"כ". הדיון התמקד בשאלה מיהם האחראים למחדלי האבטחה במינכן ואילו מסקנות צריך להסיק כלפיהם.
שר החינוך, יגאל אלון, שמשרדו היה אחראי לספורט ולמשלחת לאולימפיאדה, תקף את הקביעה בדבר אחריות המשרדים משום שבכך יהפכו הוא, משרדו וקצין הביטחון שלו לאחראים.
אלון הציע שראש הממשלה תמסור בהודעתה למליאת הממשלה שבדקה את העניין "ואין כל ספק שהאחריות לאבטחת אנשים בחו"ל לא חלה על המשרדים". בהמשך, הוא אף רמז כי אפשר שכדי להתנער מאחריות העיד הרמלין "עדות שקר" בפני ועדת קופל. השר בר-לב קבע שמסקנות הוועדה הן חד-משמעיות באשר לכישלונו של השב"כ "ואני במקום ראש השב"כ, אחרי דו"ח כזה, הייתי (עם כאב לב) קם ועוזב". ישראל גלילי טען אף הוא שעל יוסף הרמלין להסיק את המסקנות.
גולדה מאיר ניסתה לגונן על מסקנת הדו"ח וטענה שלא ייתכן ששר לא ידע על הנעשה במשרדו, על אחת כמה וכמה בעניינים כאלו. אך כשחשה שגוברת ההתנגדות למסקנות הדו"ח לפיהן משרד החינוך אשם במחדל האבטחה, הסכימה מאיר לקחת את האחריות על עצמה. "לגופו של עניין, זה היה צריך להיגמר בשר האחראי לשירותים (המיוחדים י.מ.)", אמרה. מכאן, בהיותה אחראית על השב"כ, צריך הדבר היה אפוא להוביל להתפטרותה. "ולו הייתי סתם שר מן המניין - גם לא הייתי שואלת וגם לא הייתי מתייעצת (בעניין ההתפטרות י.מ.)", הוסיפה, אך מהר מאוד חזרה בה מנכונותה להתפטר. היא רמזה שלא תעשה זאת כדי למנוע משבר ממשלתי, וצדקנותה הידועה אמרה "רע ומר לי, שאני במצב כזה שהתפטרותי סוחבת אחרי את הממשלה למשבר על הריגתם של 11 בחורים, ולא טוב לי, נורא לא טוב לי...".
בהמשך הציע גלילי, איש אמונה של גולדה למציאת פשרות, שהממשלה תדחה את הדו"ח, ושראש הממשלה תפרסם מסקנות רחבות משלה שיכללו גם את אלה של דו"ח קופל. הוחלט להקים צוות נוסף שיגיש הצעה לדו"ח מתוקן, אותו תגיש מאיר לממשלה ולכנסת על סמך דו"ח ועדת קופל ומסמכים אחרים.
זה היה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. הצוות, שכלל את ראש השב"כ יוסף הרמלין וראש המוסד צבי זמיר, ניסח עבור ראש הממשלה מסמך ובו סיכום המידע על סדרי האבטחה של המשלחות באולימפיאדה במינכן. המסמך המליץ להעביר מתפקידם שלושה אנשים, אך מבלי לפתוח נגדם בהליכים כלשהם. לא משפטיים ולא משמעתיים. השלושה, שנמצאו אחראים לאחד הכישלונות הצורבים של המודיעין הישראלי, היו הממונה על ענייני אבטחה בשב"כ, מישקה דרורי (לשעבר ראש האגף הערבי - י.מ.), קצין הביטחון בשגרירות ישראל בבון זאב קומרן, ומנהל מחלקת הביטחון במשרד החוץ, שהושאל לתפקיד מהשב"כ, ושכבר הגיש את התפטרותו מהארגון.
ב-7 באוקטובר, יום לפני שהממשלה הייתה אמורה לדון בעניין בישיבתה, נערכה התייעצות שרים נוספת באופן הצגת שני המסמכים - דו"ח ועדת קופל והדו"ח המסכם של ראש הממשלה. התנהל ויכוח עד כמה אפשר לחשוף את הדברים בעלי המשמעות הביטחונית בדו"ח ועדת קופל ושב ועלה עניין האחריות לרצח מינכן. שמעון פרס יצא נגד הדו"ח ואמר כי "הגרמנים עשו ועדת חקירה ואמרו שהכל אצלם בסדר... עכשיו באים הישראלים ואומרים שהם האשמים. מוכרחים להסביר שישראל לא יכלה לנהל את ענייני הביטחון בגרמניה".
כמה דוברים נוספים חזרו על הצעה זו של פרס, ובהם שר המשפטים שפירא שאמר: "בגרמניה איש לא פוטר ונכנס נייר שהתקבל פה אחד בוועדת הפנים של הבונדסטאג, בעוד שאצלנו [...] שלושה אנשים צריכים להיות מפוטרים". אחרים, כמו יגאל אלון, המשיכו לתקוף את חברי ועדת קופל ודרשו להבהיר בידי מי נתונות סמכויות האבטחה בחו"ל .
ב-8 באוקטובר, בישיבת הממשלה כוועדת שרים לענייני ביטחון, הציגה ראש הממשלה את הדו"ח המסכם - הסופי שהוכן. הממשלה אישרה את הצעותיה של מאיר בעניין המסקנות האישיות לגבי שלושת אנשי הביטחון. למחרת, נערך דיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בדו"ח של ועדת קופל ובדו"ח המסכם של ראש הממשלה שבא בעקבותיו ושלל את מממצאי הדו"ח הגרמני בעניין אבטחת המשלחת. הדו"ח הישראלי המשולב האשים באחריות למחדל את ממשלת גרמניה ופסק כי "המחבלים הצליחו לחדור במפתיע ולהשתלט על הביתן והאנשים מפני שהשלטונות הגרמנים לא הנהיגו אמצעי אבטחה ראויים".
בנוגע לשאלה מי יהיה מעתה אחראי לאבטחת ישראלים ומוסדות וארגונים ישראליים בחוץ לארץ קיבלה גולדה מאיר את דעתם של השרים וקבעה שהן האחריות והן הפיקוח על הביצוע יהיו נתונים בלעדית בידי השב"כ ולא בידי משרדי הממשלה הנוגעים לנושא.
בהמשך הדיון פרסה ראש הממשלה את מלוא הבעייתיות של אבטחת ישראלים ומתקנים ישראליים בחו"ל והבהירה שאי אפשר לשמור על כל אחד כל הזמן. בהתייחסה לביקורת שנשמעה בעניין זה אמרה: "דמגוגים יכולים להבטיח כל דבר, אי אפשר להבטיח זאת, כי זה פשוט בלתי אפשרי". בין חברי הוועדה היו שהביעו תרעומת על כך שלא נמסר להם כל חומר העדויות, והיו שרמזו שהמסקנות האישיות עוסקות בדרגים הנמוכים ולא בדרגים הגבוהים, שהם הנושאים העיקריים באחריות, ויותר מכולם - ראש השב"כ.
40 שנים לטבח מינכן - עוד כותרות:
גולדה מאיר התפלאה: "איך לא שמרו על הבחורים שלנו?"
הדיון בוועדת החוץ והביטחון בו הוחלט על חיסול המחבלים
צפו בסרט "היום ה-11: ניצולי מינכן 72'"