כולנו שותפים לאחריות לתאונה בנתניה

בשבוע האחרון לא ניתן היה לפספס את תמונתו של שושן ברבי, הנהג החשוד בדריסת והפקרת שלוש נשים בנתניה. אין ספק שצריך למצות את הדין עם מי שנחשד בלקיחת חיים, אבל להסתכל על ברבי כחשוד בהריגה בלבד, מפספס את התמונה הגדולה, בה שושן הוא גם קורבן. קורבן של הזנחה מצד מדינה ששמה פס על אלו שצריכים אותה יותר מכל, אלו שנמצאים בשולי החברה.

שושן גדל בשכונה בה גדלתי, מבוגר ממני בכמה שנים. אני זוכר שכולנו פחדנו ממנו. כשהוא היה הולך מולך ברחוב, היית עובר לצד השני. את כמות הפעמים שהוא נקלע לקטטות אי אפשר לספור. משם הוא עבר לעבריינות כבדה. כזו שמביאה כסף גדול, אבל גם הרבה אש. הוא נדקר, נורה נשלח לכלא ובסוף תמיד חזר למחוזות המוכרים של העבריינות.

כדי להבין אותו, צריך להבין את הסיפור של השכונה שלנו, שכונת אזורים בנתניה. שכונה שאוכלסה ביהודי המזרח ושבשנות ה-90 קלטה עלייה גדולה מחבר העמים ומאתיופיה. שכונה משוסעת עם מכנה משותף אחד - מצב כלכלי קשה, עובדה שלא עזרה לתושבים לראות את עצמם כקבוצה אחת.

זו הייתה שכונה בה ותיקים נלחמו על כבוד ושליטה מול העולים, שנלחמו בינם לבין עצמם על אותם דברים. אלימות הפכה לדבר שבשגרה. בשכונה כזו, אין לילד הרבה תקווה. ילד כמו שושן, שמערכת החינוך מקיאה אותו מתוכה כי הוא אלים ובעייתי, בדרך כלל יידרדר לרחוב, ילך לעבוד בשוק ובזמנו החופשי יתפנה "להשלים הכנסה" במעשי עבריינות.

העבריינות לא נתנה לו רק כסף, אלא גם כבוד. אצלנו כנערים, מי שהיה אלים יותר ונועז יותר היה נחשב לגבר, לאריה שבחבורה. כזה הוא היה.

בחברה החומרית שלנו, ילדים לומדים לראות במי שיש לו כסף מודל לחיקוי. אצלנו בשכונה אלו שהיה להם כסף, לא היו רופאים ועורכי דין, אלא כדורגלנים ועבריינים. לא האבות שלנו, שפירנסו אותנו בעמל רב, אלא אותם עבריינים שהיה להם את הכסף, היו המודלים לחיקוי שלנו.

הפיתוי לעסוק בעבריינות גדול כל כך, עד שחלק ממעשי העבריינות כלל לא נתפסים ככאלה. גניבה ומכות למשל, נתפסים כלגיטימיים לחלוטין. מספר האנשים בשכונה הזו שביצעו מעשי עבריינות (ואני ביניהם), יהמם אתכם.

בשכונה כזו ובנסיבות חייו, לא היה לו סיכוי. מגיל צעיר, היה אפשר לדעת מה המסלול שלו - מנער אלים לגבר קטלני, מעבריין קל לכבד. ולמרות ההתראות והטיפוס ההדרגתי במדרגות הפשיעה, לא הצליחו הגורמים האחראים בחברה ליירט אותו ממסלולו ולהראות לו שאפשר אחרת. כנראה שזה לא מספיק חשוב להם.

אם זה היה חשוב להם, היינו רואים השקעה מאסיבית ברשות לשיקום האסיר וניסיון אמיתי להוציא אסירים מהכלא עם השכלה או מקצוע. היינו רואים השקעה בשירות המבחן ובליווי כל אסיר לאחר שחרורו. היינו רואים מערכת רווחה שנותנת רשת ביטחון למי שנשאר מאחור.

בעיקר, היינו רואים שינוי ביחס המדינה למערכת החינוך – אכיפה של חוק חינוך חובה, הנהגת יום לימודים ארוך, החזרת מפעל ההזנה והשקעה במערכות החינוך המשלים - תנועות נוער, מתנסי"ם וספריות. חינוך חובה איכותי, שנותן לילד מסגרת בה הוא יכול לשהות מבוקר עד אחר הצהריים ואפילו עד הערב, הוא המתכון לשוויון הזדמנויות, והוא המתכון לצמצום הפשיעה.

המצב הקשה בשכונות רחוק מעינו של הישראלי הממוצע - זה שקורא את הדברים שכתבו על שושן, מזדעזע ובצדק, אבל לא שואל את עצמו מה הביא את שושן למצב בו הוא מבצע תאונה קטלנית ובורח במקום לקחת אחריות על מעשיו.

התמונה שהממשלה רוצה שתראו היא של שושן ברבי. היא רוצה שתטילו עליו את האחריות הבלעדית למצב, ושלא יהיה ספק - שושן ברבי, במידה ותוכח אשמתו, אחראי למעשיו וצריך לשלם עליהם ביוקר. אבל הוא אינו האחראי היחיד, כולנו שותפים לאחריות בכך שנתנו יד להזנחה הפושעת של שכונות המצוקה.

המאבק בפושעים והמאבק לצמצום הפשיעה הם שני מאבקים שונים בתכלית. הראשון צריך להיעשות על ידי המשטרה שגם היא מקוצצת ומופרטת. השני על ידי מערכות החינוך והרווחה. במאבק הראשון אנחנו נוחלים הצלחות חלקיות פה ושם. במאבק השני ממשלות ישראל, הנוכחית וקודמותיה, מקבלות ציון נכשל - כישלון שעולה לנו בדם.

הכותב הוא יליד ותושב נתניה, פעיל חברתי, חבר מפלגת העבודה ומשמש כעוזר פרלמנטרי ופוליטי לחבר הכנסת דניאל בן סימון