ב-1997, כשכבר ידע על מחלתו, החל חנוך לוין לאגד את כתביו, והם התפרסמו כמה שנים לאחר מותו באגד "אחרון". חלק מהשירים בספר נכתבו כשכבר היה על ערש דווי. "על סף מותי הייתי רוצה לכתוב קומדיה גדולה", כתב, "משהו שיעשה לכם מצב רוח עצום ונפלא, משהו שיעלה חיוך על שפתיכם, ומפעם לפעם צחוק, שיותיר אתכם בלכתכם הביתה בתחושת סיפוק עמוק".
אם לידתו של אדם נחגגת ומתועדת, ומילותיו הראשונות נחקקות לנצח בזכרונם של קרוביו, הרי שהסתלקותו מן העולם היא תמיד פתאומית. איש אינו יודע מתי ימות, וגם אם הותיר אחריו צוואה, הרי שהיא לעתים קרובות נוהל משפטי יותר משהיא פרידה אישית. שונים מאלה הם הנידונים למוות בטקסס, שמאז 1982 הוציאה להורג 484 בני אדם, יותר מכל המדינות האחרות בארה"ב גם יחד. האסירים באגף הנידונים למוות בכלא האנטסוויל יודעים מתי ימותו, באיזו שעה ובאיזו דרך. לעתים ההמתנה הזו אורכת עשר שנים. לעתים ארבע שנים, ולעתים שלושים שנים.
דרך אפשרית לתהות על קנקנם של האסירים, שטקסס מוציאה למוות בממוצע אחת לחודש, היא לעיין במאגר המידע של משרד התובע הכללי במדינה. המאגר זמין באינטרנט ומתעדכן מדי חודש, ומאפשר הצצה נדירה לרגעיו האחרונים של כל אסיר. פסיכולוגים שבחנו בעבר את המאגר מצאו בו מלים שהן פופולריות יותר או פופולריות פחות, אך נדמה שדווקא עיון עצמאי מאפשר ללמוד יותר מכל.
לפני מותם, מרבית האסירים מבקשים למסור את אהבתם לבני משפחתם. רבים מביעים חרטה על מעשיהם ומבקשים לחזור בתשובה. אחרים מקללים מעט. כשמדובר בגסויות של ממש, הן אינן מופיעות במאגר המידע, אלא מצוטטות בדבריהם של עדי ראייה שנכחו במקום. חלק מהאסירים מביעים חרדה מהצפוי להם, ואחרים משלימים עם גזר הדין. יש אסירים שטוענים לחפותם, ומזהירים כי נעשה עיוות משפטי. יש מי שמבקש להזדרז עם ההליך, ופוקד על הסוהר לצאת לדרך, אך יש מי שמבקש להתעכב מעט עם ביצוע ההחלטה.
Let's Go
אחת מהנשים הבודדות המופיעות ברשימה היא בטי לו ביטס, שכונתה "האלמנה השחורה". היא הורשעה ברצח בעלה החמישי בשנת 1983, והואשמה גם ברצח בעלה הרביעי. לפני שהוזרק לה הרעל, בחודש פברואר 2000, היא סירבה להצעה למסור הצהרה, והסתפקה בחיוך קל. הנרי פורטר, אסיר שהוצא להורג בחודש יולי 1985, ניצל את נאומו כדי להשתלח במערכת המשפט. "מסתבר שאם מקסיקני הורג שוטר, זה מה שמקבלים", נזף בנוכחים. "כששוטר יורה במישהו, הוא מקבל משפט על תנאי או השעיה. מי אתם שתקראו לי רוצח קר-דם", אמר. "מעולם לא קשרתי איש באלונקה, ובחיי לא עמדתי מאחורי דלת סגורה כדי להזריק רעל לעורקיו של אחר. אינני מדבר מתוך מרירות או זעם. אני מקווה שאלוהים יסלח לי על חטאיי. סוהר, אני מוכן".
אסיר ששמו בולט ברשימה הוא קלוד ג'ונס. בחודש יולי 2000, ג'ונס הוצא להורג בגין רצח זבן המכולת אלן הילזנדגר בשנת 1989. לפני כשנתיים, בדיקת ד-נ-א העלתה חשד כי שערה אחת מראשו של ג'ונס שעליה התבססה ההרשעה ברצח נפלה למעשה מראשו של הקורבן. הצהרתו האחרונה של הנידון למוות, שנשא עונש מאסר ממושך במחשבה כי הורשע בחטא, הייתה קצרה למדי. בפנייה אחידה למשפחת הקורבן ולשאר הנוכחים, אמר: "ובכן, אני רוצה לומר שאני מקווה שכל זה יוכל להביא אתכם לסגירת מעגל. אני מצטער עבור האובדן שלכם. אגב, אני אוהב אתכם וכו'. קדימה".
אסירים רבים - כמעט חמישית מהנידונים למוות - מסרבים לדבר. במקרים רבים, מדובר באסירים המבוגרים-יותר שמעדיפים לשתוק. אולי אין כבר מה לומר, אולי זה התסכול שנוצר את הלשון ואולי זה הרצון לסיים עם הטקס המביך. מעניין במיוחד הוא המקרה של האסיר דיוויד לי פאוול, שהמתין 32 שנים לביצוע גזר הדין שלו, יותר מכל אסיר שנידון אי פעם למוות בטקסס. פאוול הורשע שירה למוות ברובה קלצ'ניקוב בשוטר רלף אבלנדו, במחסום בשנת 1978. בגיל 59, לעיניהם של מאה שוטרים מלאי-תיעוב שהוזמנו לצפות בו נופח את נשמתו, הוא לא אמר מילה. מותו נקבע כעבור 19 דקות. הנקמה הושלמה.
בטקסס, ההוצאות להורג נתמכות על ידי כשבעים אחוז מהציבור, ונחשבות לענישה מקובלת על הרשעות ברצח מדרגה ראשונה, או במקרים אחרים, בהם רצח שוטר או ילדים. המושל, ריק פרי, נחשב לתומך נלהב של שיטת הענישה הזו, ודוחה בעקביות בקשות רבות לחנינה, גם במקרים שבהם אסירים מוגדרים כלוקים בשכלם.
מועד נוח לכולם, כמעט
ביום ההוצאה להורג, האסירים מובלים מאגף הכליאה במתחם האנטסוויל אל יחידת ההוצאה להורג שבבית הכלא. הנסיעה אורכת כחצי שעה, וב-24 השעות שלפניה, האסירים אינם רשאים להתראיין. כיום, כבר לא מוגשת לנידוני המוות ארוחה אחרונה בסגנון חופשי, לאחר שאסיר שהזמין סעודה ראוותנית במיוחד סירב לנגוס בה, והם בוחרים סעודה מהתפריט הרגיל של מזנון הכלא.
ההוצאות להורג נקבעו בעבר לשעה חצות, כדי לאפשר זמן מרבי להגשת עתירות וערעורים. כיום, הן מתחילות בשעה 18:00, כדי לאפשר לבני המשפחה של האסיר - ושל הקורבן - לצפות בהן בשעה נוחה. המבקרים משני הצדדים, מופרדים אלה מאלה, מובלים לשני חדרים, ושם הם מקבלים תדריך מעובדים סוציאליים לגבי המחזה שעתיד להתגלות לעיניהם דרך החלון השקוף.
ההוצאות להורג במדינה נעשות בזריקת רעל בלבד. בעבר היה נהוג להשתמש בטקסס גם בכיסא חשמלי, אך השימוש בו נפסל שם, כמו ברוב מדינות ארה"ב שבהן קיים עונש מוות. בכמה מדינות - בהן ווירג'יניה, קרולינה הדרומית, אלבמה ופלורידה - הכיסא החשמלי עדיין נמצא בשימוש לצד הזריקה הקטלנית.
כשהתביעה מאשרת סופית את הליך ההוצאה להורג, המבקרים נחשפים לנידון למוות, כפות למיטה, כשלצדו סוהר ואיש דת. מיקרופון מוצמד לפיו לכמה שניות כדי שיוכל לדבר, אם ירצה, ובהינתן האות, לגופו מוזרקים חומר הרדמה וחומר משתק שרירים. בממוצע, האסירים מאבדים את הכרתם תוך עשר שניות. הרעל מוזרק לאחר מכן על ידי הסוהר, ורופאים אינם נוטלים חלק פעיל בהליך. המוות נקבע לרוב בשעה 18:20.
מאז תחילת השנה, בטקסס הוצאו להורג שבעה אסירים. השם האחרון ברשימת המוות הוא של מרווין לי ווילסון, שהורשע ברצח של מודיע משטרתי. לפי פסק הדין, בשנת 1992 ווילסון ירה למוות בג'רי רוברט וויליאמס, בן 21, בעיירה בומונט, מזרחית ליוסטון. הוא הורשע שחטף אותו בתום עימות אלים בחנות כלבו. מרווין הוצא להורג למרות שעורכי דינו אמרו שהוא סובל מפיגור בדרגה כה קשה, עד שהוא אינו מסוגל לכפתר את חולצתו בכוחות עצמו.
מועד הוצאתו להורג של ווילסון נקבע ל-8 ביולי. שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, בית המשפט העליון בארה"ב דחה טענות לפיהן ווילסון לוקה בפיגור שכלי ושאינו מבין את האישומים נגדו. לפי ההגנה, באבחון שנעשה לווילסון נקבע כי מנת המשכל שלו היא 60 בלבד. אך בית המשפט לא קיבל את הקביעה הזו, והתבסס על דברי התביעה כי מדובר באבחון בודד, שנעשה לפי מדדים שגויים. לפי מאגר המידע של משרד המשפטים בטקסס, מרווין לי ווילסון, אסיר מס' 999098, בן 54, היה גבר שחור שהורשע ברצח של גבר שחור אחר. גובהו ביום המוות היה 1.75 מ' ומשקלו כ-99 קילוגרמים. כשניתנה לו אפשרות להגיד את מילותיו האחרונות, לפני שהוזרק לו הרעל הקטלני, פנה לבנו, וביקש ממנו לחבק את אמו.
"אתם מבינים, באתי לכאן כחוטא ואני עוזב כקדוש", הייתה הצהרתו האחרונה של ווילסון. "ישו, קח אותי הביתה. אלוהים, קח אותי", אמר. פעמיים התחנן באזני בנו שלא יבכה. לאחר מכן תהה בקול: "אני עדיין כאן, זה חייב להיות נס. אני בעצמי הוא הנס". הוא הביט בבני משפחתו ומסר להם את אהבתו. לאחר מכן ביקש מהסוהר לבצע את גזר הדין.
"אני מוכן", אמר, ועצם את עיניו.
uriah_c@walla.net.il