דמותו של היהודי הגלותי זכתה עם השנים למגוון בדיחות עממיות, שכולן מתארות אדם חינני שמתעקש לקונן על מר גורלו, בעוד שורת המחץ מציינת כי כל צערו של אותו יהודי עשיר ובריא הוא על שבנו המוצלח לא התקבל ללימודי רפואה. מתחת לבדיחה על אותו "קוטר" חסר תקנה, מסתתר בסיס של מסורת אמיתית ונפלאה בה הצטיינו היהודים בכל הדורות מנהגי האבלות. הציווי החל על קרובי המת להפסיק את שגרת חייהם במשך שבוע ימים, למשל, הוא בהחלט צעד סולידרי שמעניק תחושת אחדות שבטית והכרה בקושי הפתאומי. עם זאת וכאן נגמרת ההצדקה ומתחילה הסיבה לאותן בדיחות אנחנו פשוט לא יודעים מתי להפסיק.
חורבן בית המקדש, במהותו, נועד לזכור את העונש שהושת על עם ישראל, שהפך "חרפה לגויים", משום שעל פי חז"ל נטש את אלוהיו ונענש על כך באובדן ביתו. במשך 1,944 שנה אנו מציינים את התאריך, ואם המספר הזה נראה מוכר הרי שהסיבה לכך נעוצה באבסורד הגדול שבציון יום העצמאות לצד הנהי על חורבן הבית היהודי. האבל על מאות אלפי היהודים שנהרגו במהלך המרד בשלטון הרומי היה ראוי, לו היה היום מתמקד בו, אולם הצער על הבית שאבד ואיננו עוד, הוא בבחינת אי-הכרה בבית החדש שקם. משחק כפול מהסוג ממנו הורגלנו בידי היושבים ברבנות הראשית, אשר באים מהציבור החרדי זה שמסרב להכיר ברבנות הראשית.
ואולם, חשוב להדגיש, חלק גדול בעם מציין את האבל מבלי לכפור בשלטון ביתר ימות השנה, ובכך לכאורה אין כל פסול, אלא שגם כאן זועק האבסורד לשמיים. אותה "שנאת חינם" עליה מלהגים, לא היא הביאה לחורבן בית המקדש. החורבן, חשוב לזכור, הוא תוצאה של אותה יהירות מהולה בתמימות, שאלוהים ממילא איתנו ויסייע לנו גם במערכה אבודה מראש. יתכן שרסיסיה נראים גם בדורנו.
"האל נותר לצדנו גם בגרמניה, למי שתהה"
את הרגע בו לא יכולנו לאויב הרומי לא ניתן היה לתרץ בכך שהאל לא היה לצדנו, שכן זו כפירה בעיקר, לכן בפרץ של מקוריות תירצנו את האסון ב"שנאת חינם" שקדמה לו. פרצי מקוריות דומים ישמשו את העם היהודי גם בהמשך דרכו, כשחוגים מסוימים יסבירו בדיעבד שהשואה נעוצה ב"התבוללות" יהודי אירופה. האל עצמו נותר לצדנו גם בגרמניה, למי שתהה, והעיקר שפעם נוספת הסברנו את הטרגדיה בהכאה על חטא.
ראוי לתהות מהי אותה "שנאת חינם", והאם קיים רגש כה עז וקיצוני שאינו מבוסס על דבר. כשאדם חש שנאה לרעהו, הוא דואג לגבות את תחושתו בנימוק כלשהו מוצדק יותר או פחות, הרי שהדבר סובייקטיבי לחלוטין וצדקתו בידו. אולם גם אם היה תוכן במושג החלול הזה, הרי שפסילתה של שנאת חינם מבקשת, מכורח סמנטי, להבדילה משנאה שמקורה בטעם אמיתי, והיא אינה בלתי רצויה. ואם אין כך הדבר, מדוע לא נפסול שנאה כל שנאה באופן התקיף הזה? מכאן אנו למדים שלפעמים ישנו צידוק לשנאה, אבל כשהיא "לחינם", זה באמת מיותר.
המוצגים כ"שונאים" בתקופת בית שני היו דווקא אלה שיצאו נגד הקנאים וניסו למנוע את המערכה מול האימפריה הרומית. הם לא "שנאו", הם ביקשו למנוע לחימה קשה שיתכן שהעם יקרוס תחתיה. נבואתם התגשמה, הם שילמו עליה בחייהם, ואולם דווקא הם נרשמו בראי ההיסטוריה כגורם לחורבן, במקום אלה שייחלו לבואו. מוטב היה לו היינו מפיקים לקח מאותה זחיחות מיותרת, במקום להפיל את התיק על ביטוי אמורפי שפוטר אותנו מאחריות. לא "שנאת חינם" הביאה גלות על ישראל, כי אם אותה יוהרה שנצליח לכל קרב, בכל תנאי, ואם לא עלה בידינו לעשות כן נתרץ הכישלון, כפי שהתרגלנו, בביטוי שלא יחייב לקיחת כל אחריות. על הנמשל אין צורך להרחיב, ואידך זיל גמור.
