ברחוב יפו 90 בירושלים סיימו אתמול (שישי) לסייד את הקירות המפויחים, הסירו את הכתובת שדרשה מהנתינים הזרים לעזוב את השכונה וכיסו צלקת נוספת בעיר המפולגת ביותר בעולם. החיים חזרו למסלולם, פרט לדיירי הבית שכמעט נשרפו בחיים, באש הגזענות, ועוד חוששים לחזור.
לכאורה, לא קרה דבר. כמה דירות שגם כך לא היה מזיק להן שיפוץ - ניזוקו. ציוד אישי ושרידי חיים בארץ חדשה, שרק התחילו להיאסף מחדש, הועלו על המוקד. קצת כוויות וכמה מבקשי מקלט שישנו ברחובות. ירושלים ידעה אירועים קשים מזה. אך גם דיירי הבניין יודעים שביום שני האחרון נפל דבר: האש הגזענית והאלימה, שעד עכשיו הייתה נחלת חבריהם מדרום תל אביב, לא פוסחת על עיר הקודש. הבועה, שאולי חשבו שחיו בה, התנפצה. מעכשיו ברור להם - אין מקום בטוח בעולם. לא בארצותיהם, וגם לא בארץ היהודים, שהיו עד לא מזמן במצבם.
בירושלים מתגוררים כאלף אזרחים זרים, מרביתם מאריתריאה ומקצתם מסודן. שלא כמו בדרום תל אביב, הם מפוזרים בכל העיר ולא מרוכזים בשכונה אחת. שלא כמו בדרום תל אביב, הם נטמעו יפה בחברה, והם מחזיקים ביחסי שכנות טובה עם המקומיים. שלא כמו בדרום תל אביב, הם לא היו מעורבים בפשיעה חמורה שהתפרסמה ברבים. אך כל זה לא הפריע לאותם קיצוניים מוסתים לכלות את עולמם וכמעט את חייהם.
מרבית הנתינים הזרים עובדים בניקיון או בשטיפת כלים בשכר מינימום או אף נמוך מכך. "בירושלים לא ראינו, עד ליום שני האחרון, מראות כמו בדרום תל אביב", סיפר בשיחה עם וואלה! חדשות יוהנס ביו, ראש הארגון לקידום פליטים אפריקאים. "הקהילה בירושלים מאורגנת מאוד, ובכוחותיה הדלים מנסה לעזור לחבריה".
לביו אין ספק באשר לאחראים על ההצתה. "מרבית הציבור מקבל השראה מהפוליטיקאים ואלו הכריזו עלינו מלחמה. הם גורמים להסתה, באופן מכוון ומודע. לפני זה לא ידעו בכלל מה זה פליט. הפליטים לא התחילו להגיע השנה, אני גר בירושלים כבר 15 שנה ואף אחד לא שאל מאיפה אני. פתאום הם פושעים, אנסים, מעבירים מחלות. אותם אנשים קיצוניים מקבלים השראה מהמנהיגים שלהם ומרגישים שיש להם אישור לתקוף וזה מה שקורה. אם פליט או אדם שחור לא מסוגל להסתובב ברחוב אז מה זה אם לא גזענות?", הסביר.
אז מי הם אותם "פושעים ואנסים" המסוכנים כל כך לחברה שלנו? צעירים, בדרך כלל גברים, בגילאי 20-35 שנמלטו מארצם. במקרה של הסודנים, משום מלחמת אזרחים, ובמקרה של האריתראים - משום שלטון טוטליטרי ואכזר. באריתריאה, למשל, חל גיוס חובה מגיל 18 עד גיל 45, ולעיתים גם לאחר מכן. במשך זמן זה לא מקבלים החיילים שכר ונשלחים לקרבות או לעבודות שונות. עבדים בתוך ארצם. לא פלא שהם מוכנים לסכן את חייהם במסע בן אלפי קילומטרים על מנת להגיע לארץ המובטחת.
כזו היא למשל קרתגו (שם בדוי) בת 21, אשר ברחה לארץ מאימת הצבא לפני כשנתיים וכמעט נשרפה ביום שני האחרון יחד עם 20 מחברותיה. "השעה הייתה 2:00 בלילה", היא משחזרת. "התעוררנו מעשן סמיך שמילא את כל החדר. רצינו לרוץ מטה אבל האש באה מהמדרגות ולא יכולנו לברוח. רצינו לקפוץ מהחלונות אבל הסורגים חסמו אותנו. בסוף, לא הייתה לנו ברירה וכיבינו את האש בידנו. חלק מאתנו שילמו בכוויות".
קרתגו גדלה באנדלי, כפר קטן ליד הגבול הצפוני של אריתריאה, בת אמצעית למשפחת איכרים. עם הגעתה לגיל 18 החליטה שבכוונתה לברוח. "שמעתי מחברים על ישראל, ידעתי שמדובר במסע ארוך ומלא סכנות אבל העדפתי את הסכנה על חיי עבדות", היא מספרת. בלי לומר דבר להוריה, באמצע הלילה, עזבה את הבית בה גדלה ולא שבה עוד לראות את משפחתה. "הולכים בלילה, תמיד בלילה, כדי לא להיתפס. אם השלטונות תופסים אותך, הם אפילו לא הורגים אותך, אתה פשוט נעלם באחד המחנות או נמק בבית סוהר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלך".
הדבר היחידי שלקחה עמה היה תיק עם מעט חפצים אישיים, שגם הוא אבד בדרך. כך, מספר ימים לאחר תחילת מסעה, נותרה קרתגו חסרת כל. המסע החל מאריתריאה וממשיך לאתיופיה, סודן, מצרים ומשם לישראל. מרבית המסע עובר ברגל. במקרה של קרתגו זה לקח חודשיים, במקרים אחרים זה יכול להתארך. "כל המסע אורבות סכנות. שני המקומות שנחשבים למסוכנים ביותר הם סודן וסיני", היא ממשיכה. "הדרך היחידה להיכנס לישראל היא בעזרת הבדואים, הם שליטי חצי האי. הם הכל-יכולים. אם ירצו תחיה, ואם ירצו תמות. חצי מהמסע עבר עלי בסיני עד שמצאתי מי שיבריח אותי, עם מעט מאוד מים וכמעט ללא אוכל. הרבה מחברי חלו או מתו מהתייבשות. אני בעצמי נראיתי כמו עור ועצמות".
עבור שירותם האדיב דורשים הבדואים כסף, והרבה. על כל תא שטח מדברי אחראי שבט אחר, כל מעבר בין שבט לשבט גורר אחריו תשלום נוסף. מסע כזה יכול להיגמר בעלות של 5,000 דולרים לאדם, וגם ב-40,000 דולרים. הכל תלוי ברצון השבט אליו הגעת וביד הגורל. "מי שלא יכול לשלם תורם באיבריו", מסביר סמו, בן 24, חברה של קרתגו לחדר. "רופאים מגיעים ממצרים, לוקחים את האיברים במקום, בהרדמה, ללא כל חיטוי והולכים. רבים מצאו את מותם בדרך זו". דרך אחרת היא ליצור קשר עם המשפחה ולדרוש מהם להעביר סכומי כסף גדולים לחשבונות בנק במצרים. "חבר שלי לקבוצה, בן 18, היה קשור בשרשראות ברזל, כשבכל יום דרשו מהמשפחה סכומי כסף הולכים וגדלים. הם היו אנשים פשוטים ולא יכלו לשלם. בסוף, לאחר שמונה חודשים - הרגו אותו".
סכנה אחרונה לאלו שנשבעו לחופש היא מעבר הגבול עצמו. המעבר דומה לאוטוסטרדה מרובת מסלולים ושבילים סמויים מהעין. מקצתם מוקצים למעבר של נשק וסמים, אחרים לסחורות מוברחות, זונות ויש גם כאלה השייכים לזרים. "אף פעם לא טוב להיתקל עם קבוצה אחרת שמנסה לעבור את הגבול, אך החיילים המצרים הוא הדבר האחרון שאתה רוצה להיתקל בו. אם הם מגלים אותך, הם עשויים לירות. הכל תלוי בקשריהם עם הבדואים, וגם במצב הרוח שלהם", הם מספרים. לאחר מעבר הגבול הסכנה חלפה. הפליטים מתיישבים על צירי התנועה של הגבול ומחכים לפטרול ישראלי. ישראל חתומה על אמנות בין לאומיות שמחייבת אותה לקלוט פליטים שגירושם למדינות מוצאם עלול לסכן את חייהם. מהגבול הם מועברים, קבוצות קבוצות, למחנה בו מונפקת להם ויזה ומשם מועברים באוטובוסים לתחנה המרכזית בתל אביב.
הקבוצה של קרתגו מהכפר הקטן אנדלי מנתה 17 צעירים וצעירות שהיו מוכנים למות, אבל להישאר חופשיים. רק חצי מהם הגיעו בסופו של דבר ליעדם. ביום שני האחרון איבדו הם ו-12 פליטים נוספים את שארית רכושם, פיסות חיים שבנו אט אט בארץ ויקוו לאסוף מחדש. להשכיר דירה אחרת הם אינם יכולים. הירושלמים שינו את יחסם אליהם, אף שעל החדר המרופט והצנוע, בגודל שני מטרים מרובעים, שילמה קרתגו לא פחות מאלפיים שקלים בחודש. חלקם ישנים כעת ברחובות ולמי שהתמזל מזלו, מצא מפלט בדירה קטנה אחרת. לקרתגו מצב זה של חוסר כל היא סיטואציה חדשה-ישנה. "אני כבר ניצחתי", היא אומרת בחיוך עצוב. "גם אם אמות, אמות חופשיה".
ויש גם מי שמוכן לסייע
בארץ ששכחה את עברה, יש גם מי שמוכן לסייע. בתחילת שנת הלימודים נפתחה כיתת גן ייחודית מסוגה בבית שמואל שבמרכז העיר. בכיתה לומדים 20 ילדי עובדים זרים ומבקשי מקלט מירושלים בגילאי 3-6, שלא מצאו מקום במערכת הממוסדת. הגן פועל במתכונת של יום לימודים ארוך, בין השעות 7:00-16:00, ומטרתו להכין את הילדים טוב יותר לקליטה במערכת החינוך הישראלית על מנת שלא ייווצרו פערים כבר בכיתה א'. את הגן מובילה גננת מנוסה מהחינוך הפותח והיא מלווה בשירות הפסיכולוגי, עובדים סוציאליים ומרפאים בעיסוק של העירייה.
הגן הוא חלק מרשת גני ילדים של התנועה הרפורמית בישראל והוא פרי עבודה משוטפת של התנועה ועיריית ירושלים. מנכ"ל התנועה, הרב גלעד קריב, סיפר מדוע היה חשוב לתנועה, שאינה חברתית בעיקרה, ליזום פרויקט שכזה. "אני לא מכיר מטרה יהודית יותר חשובה מאשר להפגין כלפי זרים את היחס שאנו לא זכינו לו במקומות אחרים", אמר. "אחת המצוות שנזכרות הכי הרבה בתורה היא מצוות הגר וזוהי זכות גדולה לבטא את יהדותנו. מצד אחד, עומד שר פנים ומסית בצורה פרועה ואלימה - ומצד שני גם הוא יודע שהרשויות בישראל אחראיות למבקשי המפלט. לצערי, בקרב קהלים לא מבוטלים בישראל הזהות היהודית במדינה הפכה תירוץ להתנהגות גזענית".
"דווקא לאור כל מה שקורה מסביב וההתבטאויות של שרים נגד מבקשי המקלט, חשוב לדעת שמוטלת על הרשויות בישראל אחריות שהיא גם מוסרית וגם משפטית לטפל באוכלוסייה הזו", המשיך הרב קריב. "על פי החוק, כל ילד שנמצא במדינת ישראל ולא משנה מה מעמדו החוקי, זכאי להשתלב במערכת החינוך. זה חוק ישראלי ולא אמנה בין לאומית כזו או אחרת שאנו נוטים לזלזל בה. הרי ילד שלא יימצא במערכת החינוך לא ייעלם, הוא יהיה במקומות אחרים הרבה יותר פרובלמטיים. השאלה אם יהיו כאן בעתיד מבקשי מקלט היא שאלה של מדיניות ממשלתית, אך כל עוד הם חיים בקרבנו יש לנו חובה מוסרית וחברתית לוודא שהם לא נזנחים בצד".