בפעם הראשונה מאז השיח על אירן "לתקוף או לא לתקוף" או בניסוח קולע אחר "פצצה או הפצצה" זלג למרחב הציבורי, אפשר היה לראות ולשמוע את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי על במה אחת. הופעתם הנינוחה של "שלושת הטנורים" בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי מזקקת את העמדה של מערכת הביטחון, בהנחה שגם יורשיהם תמיר פרדו, אביב כוכבי ובני גנץ חושבים פחות או יותר כמוהם. את דבריהם אפשר גם להשוות ולעמת מול העמדות הרשמיות שמבטאים ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק.
השלושה מסכימים ביניהם ברוב ההערכות. נקודת המוצא שלהם, כפי שניסח זאת ידלין היא כדלקמן:
*שמטרתה האסטרטגית של תכנית הגרעין האירנית היא לייצר נשק גרעיני.
*שישראל לא צריכה להוביל את המערכה נגד אירן ועדיף לה להסתתר "במדרון האחורי".
*שתכנית הגרעין היא אתגר לקהילה הבינלאומית.
*שיש לתת לסנקציות משתקות זמן לעשות את העבודה.
*שיש להמשיך בפעילות חשאית שתכליתה לשבש ולעכב ולגרום לנזקים לתכנית הגרעין.
*שיש לשקול ברצינות אפשרות של תקיפה וליצור איום אמין כלפי אירן כי ישראל מסוגלת ויכולה לעשות זאת. בעניין זה שיבח ידלין את אשכנזי על "שהכין לצה"ל אופציה צבאית אמינה".
הם גם שותפים להערכה שיש עוד די זמן לפעול נגד אירן ולכן לא צריך למהר ולתקוף כעת. בכך הם חולקים על שר הביטחון שטבע את הביטוי "מרחב החסינות" ושב ואמר בדיון מקדים, כי הזמן הולך ואוזל. ברק מדבר על מרחב החסינות ומבקש לטעת את הרושם שצריך לתקוף עכשיו. ידלין, אשכנזי ובוודאי דגן סבורים, כי "מרחב החסינות לא צריך להכתיב את התאריך" של התקיפה כלשונו של ידלין.
במה נבדלים ידלין ואשכנזי מדגן?
מרחב החסינות הוא מושג המתייחס לרגע בו אירן תתחיל להעשיר אורניום באופן מלא באתר ההעשרה בקום, שהוא מבוצר וחפור בעומק 70 מטרים ואפילו לחיל האוויר האמריקאי אין פצצות שיכולות לחדור אותו.
אך יש גם הבדלים בין ידלין ואשכנזי לדגן. ראש המוסד לשעבר סבור כי צריך לשקול את האפשרות שנזקה של תקיפה צבאית עלול לעלות על שכרה ואולי "לתקוף תהיה שגיאה". דגן ציין כי "הפצצה לא תעצור את הפרויקט" וכי "מחיר ההפצצה יזרז את הפרויקט האירני", כלשונו, ויגרום לכל העם האירני, גם למתנגדים, להתלכד סביב המשטר ולתמוך בו.
אשכנזי וידלין, לעומת זאת, סבורים כי ישראל לא תוכל לחיות בצל "המטריה הגרעינית" של אירן, ולכן אם הסנקציות לא יגרמו למשטר בטהרן לשנות את דעתו ואם ארצות הברית לא תתקוף - ישראל תצטרך לעשות זאת. הרמטכ"ל לשעבר אמר כי תקיפה צבאית באירן לא תהיה "מבצע אלא מערכה" ממושכת. לדבריו, "נכון שפעולה צבאית נגד אירן לא תהיה פיקניק, אך יש מידה של הפרזה" לגבי הסכנות והנזקים של תגובה אירנית.
יש זמן - אין צורך בהחלטות כעת
במילים אחרות ידלין ואשכנזי הם בעד תקיפה כמוצא אחרון. דגן מהסס ומתקשה להחליט בנקודת זמן.
השלושה בעצם מרגיעים כי יש לישראל, ובוודאי לקהילה הבינלאומית, זמן ואין צורך בהחלטות כעת. הבעיה היא שלא ברור אם נתניהו וברק באמת מתכוונים שישראל צריכה לתקוף בחודשים הקרובים או שהאזהרות שלהם הן בגדר של לוחמה פסיכולוגית. אם ראש הממשלה ושר הביטחון רוצים "תקיפה עכשיו" הרי הם ימצאו עצמם בוויכוח נוקב עם קהילת המודיעין וצה"ל. אם הם רק רוצים לעורר את העולם ולהעביר מסר לעולם ולאירן של "תחזיקו אותי" ושל "בעל הבית השתגע", הרי שהם ראויים לשבחים. הם הצליחו במשימתם.
העולם אכן מתחיל לדאוג מפני האפשרות שישראל עלולה לתקוף ומבין, אם כי באיחור רב, שעליו לפעול לפחות בהטלת עיצומים קשים יותר על אירן. עם זאת, עדיף היה שמעתה ואילך כל הבכירים בדרג המדיני והצבאי לשעבר יגזרו על עצמם שתיקה. העמדות שלהם הובהרו, ועוד איך, והגיע הזמן שיפסיקו לפטפט עצמם לדעת. אם ימשיכו בכך לא יהיה מנוס מלהגיע למסקנה כי הם הופכים את העיסוק באירן ובגרעין שלה לדת חדשה.