הכבוד למילה המודפסת הוא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. "כתוב בעיתון" ואחיו הבכיר "קראתי בספר" היו גורם מכונן ומעצב בחינוך שקיבלנו. דברי בלע מודפסים נתפסו כחילול הקודש, תועבה ופיגולים. זה חל במיוחד על הספרות האנטישמית והנאצית, ש"השתכללה" והלכה תוך כדי שקבעה שיאים חדשים של זיוף והסתה. בלטו בכך המהדורות החוזרות של "הפרוטוקולים של זקני ציון" כתב הסילופים המזויף והשקרי מבית מדרשה של ה"אוכרנה", הבולשת הצארית, ומאוחר יותר הספרות הנאצית ובראשה "מיין קמפף" ו"השטירמר", באלה היה צריך ללחום כל עוד היה ניתן הדבר.
"הפרוטוקולים" גררו עמם הליכים משפטיים רבים. הדפסת "מיין קמפף" נאסרה אחרי המלחמה ל-70 שנה, ועתה, משפג המועד, קיים פולמוס ער לגבי האפשרות להאריכו. היהדות, שעמדה מול מתקפות דתיות ולאומיות מאז ומעולם, ניסתה תמיד להגן על עצמה תוך שימוש בפולמוס ציבורי ובאמירה פומבית, בעל פה ובכתב הכל לפי הנסיבות. הדבר בלט כבר בימי הביניים, גם כשהיהדות נצבה בין הנצרות לבין האיסלם, כאשר גדולי חכמיה נצבו בשער ועשו ככל יכולתם להגן על אמונתם.
דוגמה מעניינת לכך הוא "ספר הכוזרי" שנכתב בשנות ה-40 של המאה ה-12 בספרד המוסלמית על ידי רבי יהודה הלוי (הריה"ל) הידוע בשמו הערבי אבו-אלחסן אל-לאווי. הריה"ל היה מגדולי חכמי-ספרד, פילוסוף, רופא ויועץ למלכים. "הכוזרי" נקרא במקורו הערבי "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה". שמו העברי ניתן לו ע"י המתרגם מערבית, יהודה אבן תיבון. הספר כתוב כשיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות הדת בכלל ועל היהדות בפרט, תוך שימוש בסיפור על אודות גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן.
ספר הכוזרי נחשב אחד מספרי היסוד החשובים ביותר של הפילוסופיה בארון הספרים היהודי, לצד ספריהם של הרס"ג - הרב סעדיה גאון - ושל הרמב"ם. לכן היה מתבקש שאנחנו, הישראלים, נרצה שמוסלמים רבים ככל האפשר יתוודעו ל"ספר הכוזרי". כך יקבלו מושג נכון על היהדות מאיש רוח מפורסם שחי ופעל בתוך קהילה מוסלמית, שיחס הכבוד שלה לאנשי הספר ולעם הספר אהל אלכתאב הוא יסוד מוסד אצלה.
והנה שמענו לאחרונה לתמהוננו על איסור היבוא של המהדורה הערבית של "ספר הכוזרי" מלבנון - תחת הסעיף של "סחר עם ארץ אויב" כמופיע ב,"הארץ", ב-15 במאי. זאת התגלמות הצירוף של טיפשות ורשעות. היה מן הראוי להעניק פרס לדוקטורנט הערבי - ישראלי נביה בשיר, שעמל על תרגום יצירת המופת היהודית הקלאסית הזאת, הנטועה כה עמוק באזורנו. יש לתת כל עידוד אפשרי להפצתה בקרב משכילים ערבים באמצעות שיגור עותקים לספריות ועידוד להופעת מהדורות נוספות, בין אם בבירות, בקהיר או בכל מקום אחר; עוד לא מאוחר לעשות זאת, במיוחד בתקופה של ניסיונות הדה-לגיטימציה של נוכחותנו כאן.
ובאשר לטמטום של הביורוקרטיה צרת אופקים בה מתאפשרת תופעה כזאת, המנוגדת לכל היגיון ושכל ישר - כנראה שאין לו גבול. ברמת האווילות מזכיר לי הדבר תופעות כמו ההצעה של אותו פקיד חרוץ ממשרד האספקה והקיצוב בתקופת הצנע, לפיה בגדי העבודה הניתנים לפועלים על פי תלושים ייצבעו בצבע בולט, כדי שלא יהיה אפשרי להשתמש בהם שלא במקום העבודה; או לחילופין ולהבדיל - אותו מוכס ראשי באתיופיה שעיכב בזמנו משלוחי סיוע מחו"ל לאזורים מוכי רעב, עד לתשלום המכס עבורם. נותר לנו רק לקוות שיהיה מישהו בהנהלת המכס, במשרד החוץ או במשרד ראש הממשלה שיתנער ויתעשת, כדי שלא תושת עלינו הבושה המשולבת של הטמטום המרושע, ומה שחשוב לא פחות שיהיו מי שירימו את הכפפה וישכילו להפיק תשומות חכמות מהתרגום לערבית של האוצר הקרוי "ספר הכוזרי".
הכותב הוא יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה. המאמר יפורסם במלואו בגיליון הבא של ה"יקינתון"
לקריאה נוספת:
פרס ספיר יעניק פרס גם למתרגמים
החל מהשנה הבאה: תלמידים ישאלו ספרים במקום לרוכשם