מה המשותף לטיול בחוף הים, חיפוש חניה, עמידה בתור, החזרת שטר שנפל לבעליו, טיול עם הכלב והשכבת הילדים לישון? התשובה המיידית תהא שמדובר בפעולות חיים בסיסיות - ההתנהלות היומיומית שלנו, התמימה, הברורה מאליה.
אבל קיים עוד מכנה משותף, בלתי נתפש, לפעולות הללו. כולן מסכנות חיים, קטלניות, כאלה שאנו או בני משפחתנו עלולים שלא לחזור מהן בחיים. אריק קרפ טייל עם אשתו ובתו בחוף הים, יוסף בבלי התווכח על חניה, צחי יעקב הרים שטר של 100 שקלים והחזירו לבעליו, נורדין נורדינוב התווכח על התור לפיצה, ג'ורג' סעדו ואבינועם בן שושן טיילו עם כלבם וגדי ויכמן שנרצח לפני כשבוע, בסך הכל ביקש שקט כדי שהילדה שלו תוכל לישון. כולם ביצעו את פעולות החיים הכה בסיסיות ועם זאת קטלניות. כולם לא חזרו מהן בחיים.
הם מתנהגים בדומה לפצצות מתקתקות. מתקתקים יום-יום, שעה-שעה מסביבנו, ממתינים לרגע בו יתפוצצו לידנו, בתוכנו, עלינו. בעוד דקה, שעה, שבוע או שנה הפיצוץ בצורת אלימות מסכנת חיים בוא יבוא. לרוב, אנחנו ממאנים לשמוע את התקתוק, מסרבים להאמין שיגיע הפיצוץ, אנחנו מוחלים להם שוב ושוב בתקווה שהתקתוק יוביל לצלצול השכמה חינוכי או שיקומי בעבורם.
אנחנו פוגשים בפצצות המתקתקות הללו בכל יום. בזה שמתנהג בפראות על הכביש ומנסה ללמד אותך לקח על שנסעת "שניה יותר מדי" בנתיב השמאלי, באלה שזורקים הערה סקסיסטית מעליבה כשאתה עובר עם אשה ברחוב חשוך, בזה שחותך את התור בסופר ורק מחכה שמישהו יפצה פה, בזה שמאיים עליך בגלל מקום חניה ובאלה שיושבים משועממים על ספסל, איפשהו, מתישהו, עם בקבוק אלכוהול ומחפשים קורבן. קורבן להטרדה, להתעללות, לרצח. זהו מאבק בין טובים לרעים. בין בוני המדינה למחריביה, בין נימוס לטינוף, בין המכבדים למחרחרים, בין פרגון לרמיסה, בינינו לבינם.
גדי ויכמן יצא למאבק ברעים. מאבק ממנו לא שב. הוא היה אמיץ מספיק להילחם על זכותו למדינה שמבוססת על כבוד, הקשבה, אזרחות טובה והתחשבות בזולת. חייל אמיץ במלחמה נגד האלימות, אזרח הנמנה על החלק השפוי, הטוב, המואר - החלק שמנסה להבין איך גנבו לו את חוסר הפחד להסתובב ברחובות בחופשיות, החלק שקם בבוקר, מנשק את ילדיו ומאמין שהוא שולח אותם לבית ספר שבו בלוקר אין סכין, בילקוט אין סמים וההורים האחרים נוהגים בדיוק כמוהו.
נכון, למערכת אכיפת החוק ולמערכת החינוך יש הרבה מאד מה לעשות במלחמתן באלימות. הגברת האכיפה, טיפול למניעה, חינוך לערכים ותיקון דרך - הן רק חלק מהפעולות שעל המדינה לתקצב ולבצע. אבל הן אינן יכולות להחליף את מחויבותנו, כחברה, לגילוי אפס סובלנות לתופעות אלימות בסביבתנו. אין הכוונה, חלילה, להיכנס לעימות אלים עם הפצצות המתקתקות, אלא מילוי חובתנו האזרחית להתריע, לדווח, לשאול ולהתעניין. היום, אני מכה על חטא ושואל את עצמי כמה פעמים אמרתי לעצמי "למה לי להתעסק עם הפרחח הזה?" או "בשביל מה אני צריך את זה?". לא עוד.
כי זאת עלינו להבין - חוסר הרצון לדווח על נער שמספרים עליו שנושא אולר בתיקו מזמין את הדקירה הבאה. הסלחנות שאנו מגלים כלפי נהג מופרע בכביש סופה לקטול חיים. וויתור לשכן שמגלה אלימות מילולית כלפי משפחתו עלול להסתיים באלימות מאד פיזית. כחברה, עלינו להוקיע את הפצצות המתקתקות מתוכנו. אין להן מקום בחברה נאורה ובטח לא ביצירה המופלאה שנקראת ישראל.
הכותב הוא עורך דין, שימש כיועצם של ראשי הממשלה בנימין נתניהו ואהוד אולמרט
לקריאה נוספת:
דוקר גדי ויכמן מואשם ברצח: "לא היסס לפגוע"
נדחה ערעור מעורבים בתקיפת קרפ: "עמדו מן הצד, לא אנושי"
אישום ברצח ג'ורג סעדו: ירו בו וביצעו וידוא הריגה