ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ניסה אמנם להצטנע אתמול לנוכח תוארי המלוכה שקיבל בכתבת השער היוקרתית במגזין טיים, תחת הכותרת "ביבי המלך", אך בסביבתו רוו נחת מכתבת הפרופיל המקיפה. הכתבה נכתבה על ידי העורך הראשי של המגזין, ריצ?רד סטנגל ופיארה את הפופולריות ומעמד השיא אליהם הגיע ראש הממשלה לאחר כינון ממשלת האחדות. כותרת המשנה שלצד תמונתו של "ביבי המלך" שאלה - "הוא כבש את ישראל, אך האם יעשה כעת שלום או מלחמה?". זו הפעם השנייה שהמגזין מקדיש כתבת שער בניסיון לפענח את תופעת ביבי, ומעיון בארכיון עולה כי השאלה שמטרידה היום את עורכי המגזין העסיקה אותם כבר לפני כ-16 שנה, אז התפרסמה כתבת השער הראשונה, מיד לאחר שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה. "האם הוא יכול להביא שלום?" היתה הכותרת שהתנוססה אז, לצד תמונתו של נתניהו, אז בן 46.
"לראש הממשלה החדש של ישראל יש הרבה ביטחון עצמי, אך מעבר לכך, הוא נוהג כמו מישהו שמרוצה מעצמו, מישהו שסבור שהוא יודע הרבה יותר מסובביו - ומגיע לו יותר; זה ניכר לעין ביהירותו, בחיוכו, ובמחוות מתורגלות היטב", כתבה הכתבת ליסה בייר בכתבת המקיפה, שפורסמה ב-10 ביוני 1996. הכתבה מנסה לנתח את עלייתו המטאורית של נתניהו, דרך סקירת ההיסטוריה שלו החל מימי החינוך הרביזיוניסטי, השירות הצבאי בסיירת מטכ"ל, השכול על מותו של האח יוני, ועד בחירתו לראש הממשלה. בדומה לכתבתו של סטנגל, גם ב-1996 הוקדש חלק ניכר מכתבת הפרופיל להיסטוריה האמריקאית של נתניהו, שהחלה בנעוריו, המשיכה בלימודיו בבוסטון אחרי שחרורו מצה"ל, והגיעה לשיא בשנות השמונים, כשכיהן כשגריר ישראל באו"ם, וכן לכישורים הפוליטיים והתקשורתיים הענפים שהפגין נתניהו בנבכי המושכים בחוטים בארה"ב.
"הנטיות האמריקאיות של נתניהו תורמות לתפיסתו כחלקלק ומלאכותי מדי עבור הציבור הישראלי, שמתקשה לקחת אותו ברצינות", קבעה בייר, אך העריכה כי ייתכן שלמתנגדיו של נתניהו צפויה עוד הפתעה. "הסגנון האמריקאי, החיוך הזחוח ופרשת ביביגייט (המוכרת בישראל כפרשת הקלטת הלוהטת, ט"ש) לא מנעו מהישראלים להצביע עבור נתניהו. מרבית המצביעים שוכנעו שהאנרגיה הצעירה והזהירות השמרנית טומנים בחובם הבטחה גדולה, והחליטו שמקומו במשרד ראש הממשלה".
כישוריו התקשורתיים של נתניהו זכו גם הם לשבחיה של בייר, שקבעה בכתבה כי הוא זיהה את כוח התקשורת בשלב מוקדם מאוד, וכי האנגלית הרהוטה שבפיו הפכה אותו במהרה לאורח קבוע בתוכניות האקטואליה המובילות בארה"ב. "ההופעות הראשונות שלו בטלוויזיה לא היו טובות. הוא היה צופה בקלטות שוב ושוב כדי להשתפר", מצוטט רולנדו אייזן, שהיה הבוס של נתניהו כשעבד בחברת הרהיטים רים בבוסטון בסוף שנות השבעים.
16 שנה אחר כך, גם הכתבה של סטנגל, שצפויה להתפרסם במלואה עוד היום, נוגעת בחלקה הגדול לתוכניותיו של נתניהו למאבק בגרעין האירני וחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים, אך מתייחסת בהרחבה גם לגווניו האמריקאיים, ובפרט ליחסיו עם הנשיא אובמה. "אני עוקב אחר הפוליטיקה האמריקאית אך איני מתערב בה", אמר נתניהו בראיון המלא, אך סטנגל מציין כי "הבית הלבן עשוי שלא להסכים. עד שנתניהו הגיע, ראשי ממשלות של ישראל האמינו שהיחסים צריכים להתמקד בנשיא ארה"ב, אך לביבי היה חזון אחר; ראש ממשלה ישראלי צריך לשמור על קשרים גם עם הקונגרס, הציבור האמריקאי, יהדות ארה"ב, וכמובן - התקשורת האמריקאית. לפי צורת המחשבה של ביבי, הנשיא הוא אפילו לא בהכרח ראשון בין שווים".
גם קשריו של נתניהו עם יריבו של אובמה, המועמד המוביל במפלגה הרפובליקנית מיט רומני, עולים בכתבה, אך בניגוד למה שנטען בכתבה נרחבת שעסקה ביחסים הקרובים בין השניים לפני כחודשיים בניו יורק טיימס, נתניהו דווקא ניסה להמעיט בהדיקותם. "לא הכרנו אחד את השני ממש טוב. הוא היה הילד הגאון, ואני הייתי בחלק האחורי של החדר", נזכר נתניהו בימי העבודה המשותפים בחברת ייעוץ פיננסי בבוסטון, והדגיש כי בשנה האחרונה נפגשו רק פעם אחת, וכי במהלך ביקורו בוושינגטון, שוחחו כעשר דקות בלבד בנושא האירני, כדבריו.
נתניהו מככב על שער המגזין "טיים": "המלך ביבי"
לפניות לכתבת: tal_sh@walla.net.il