קו השבר של הפוליטיקה בישראל וההזדמנות המחודשת

פעם היו כאן בחירות.

רבים מאיתנו יכולים לזכור כיצד בעבר, לא כל כך מזמן, בחירות בישראל היו דבר מעניין ומשמעותי שמיקד את תשומת הלב של מרבית הציבור. הן הציגו בפני אזרחי ישראל תפישות עולם שונות ומנוגדות בנוגע לסוגיות המרכזיות ביותר שנוגעות לחיינו, והיה עלינו לבחור במפלגה שמייצגת באופן הטוב ביותר את האידיאולוגיה שבה אנו מאמינים.

אולם בשנים האחרונות ניסו להרגיל אותנו למצב מוזר וחריג שלא קיים בשום דמוקרטיה בריאה. אמרו לנו כי אין כבר הבדלים אמיתיים בין המפלגות הגדולות: הייתה בעבר מחלוקת על עתיד השטחים אבל הפלסטינים לא רוצים, הכל תלוי באמריקאים, כולם גם ככה חושבים אותו דבר ועוד סיבות שונות. ביקשו מאיתנו להצביע עבור המנהיג המתאים והנכון, בלי קשר לתפישת עולמנו, כי גם ככה אנו נמצאים היום, כביכול, בעידן הפוסט-אידיאולוגי.

הנחת יסוד זו הביאה למשבר הגדול של הפוליטיקה הישראלית - הוויכוח הענייני נעלם והכל הפך לתחרות ריאלטי אישית. משמעות ההליכה לקלפי הפכה שולית, וזה הוביל לאחוזי הצבעה נמוכים, אדישות בציבור וגם לוואקום גדול שהשאיר הרוב הדומם בפוליטיקה, ואקום שהתמלא חיש מהר בגורמים פחות איכותיים ופחות ראויים.

הזילות שנכפתה על מערכות הבחירות גם הדירה את הצורך של מועמדים ואנשי ציבור לפרוס בפני האזרחים את עמדותיהם ותוכניותיהם: הכל הפך למלחמת ספינולוגים, שצריכים רק למצוא את הסיסמא הנכונה ולהורות למועמדם לקמץ במילותיו ככל שניתן בזמן הנותר לו. דוגמא מובהקת לשטחיותו של הדיון הציבורי בעת בחירות ניתן ללמוד מכך שכבר הספקנו לשכוח מהי מערכת בחירות עם עימות בין המתמודדים המרכזיים. לא נותר לנו אלא לצפות בעיניים כלות בנעשה במדינות אחרות, דוגמת ארצות הברית, שם על המועמדים לעבור סדרה שלמה של עימותים ארוכים ורציניים, במהלכם הם פורסים בפני הציבור את משנתם במגוון נושאים ועל כך הם נבחנים.

אולם, כעת עושה רושם כי הפוליטיקה הישראלית זכתה להזדמנות פז נדירה להחזיר את המהות והעומק לשורותיה. אני נמנה עם אלו הסבורים כי גם בזירה המדינית קיים הבדל מהותי בין הגושים וכי בעוד ממשלת הליכוד נוקטת בקו שמרני המוביל לסטגנציה, אזי גוש המרכז-שמאל בהחלט מאמין בצורך ליזום ולחתור להסכמים עם הפלסטינים והעולם הערבי. גם המתנגדים לדעה זו, לא יוכלו להתעלם מכך שחזרתה לחיים של מפלגת העבודה, במתכונתה המתחדשת, יוצרת שתי תפישות עולם קוטביות ומנוגדות - בינה לבין הליכוד - בנושאים הכלכליים החברתיים.

מצד אחד ניצבת בפני הציבור האידיאולוגיה הניאו-ליברלית של בנימין נתניהו והליכוד, הדוגלת בהפרטות ובשוק חופשי ופתוח ללא מעורבות ממשלתית כלל ועיקר. מאידך ניצבת בפני הציבור האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית של מפלגת העבודה, הדוגלת בקיום איזונים ובלמים לכוחות השוק על ידי המדינה ובאחריות המדינה, והמתנגדת להפרטות של שירותים חברתיים וחיוניים. המאבק הקשה בין שתי תפישות העולם המנוגדות הללו מייצר משמעות אמיתית לפתק שאזרחי ישראל יידרשו לשלשל לקלפי: שוב לא נתבקש להצביע למי שנראה הכי טוב, הכי חזק או הכי נחמד, אלא נידרש להצביע למפלגה ולמועמד אשר אוחזים בתכניות ובערכים שהכי מתאימים לעמדתנו.

חזרתו של הוויכוח האידיאולוגי והערכי אחר כבוד למרכז הבמה הפוליטית, הנו בשורה טובה לדמוקרטיה הישראלית, אשר משוועת למעורבות הציבור הישראלי. למפלגת העבודה המתחדשת בהחלט יש תרומה ייחודית לחזרתה של אותה תקינות למערכת הפוליטית בישראל. למרות זאת ראוי להתריע מבעוד מועד כי הצטרפות מפלגת העבודה לממשלה בראשות הליכוד פעם נוספת תהא בבחינת נשיקת מוות לוויכוח האידיאולוגי הבריא שקם לתחייה. היא תחזיר את העבודה למקום לא רלוונטי ואת המערכת הפוליטית כולה לשיממון יבש וחסר משמעות אמיתית.

מפלגה המבקשת להוות אלטרנטיבה ערכית ושלטונית חייבת להיות נכונה לשלם מחירים פוליטיים ולצעוד במדבר האופוזיציוני ימים ולילות ארוכים עד שתגיע ליעד העיקרי שלמענו קמה ובזכותו היא קיימת: הובלת המדינה על ידה ועל פי תפישת עולמה. אני מאמין כי קיומן של שתי מפלגות גדולות המובילות גושים מתחרים, מקיימות ויכוחים ערכיים ואידיאולוגים לשם שמיים ומקפידות להוות אלטרנטיבה לוחמת ובועטת האחת של השנייה, הנו צורך קיומי של הדמוקרטיה הישראלית. מפלגת העבודה והליכוד צריכות לחזור למקום הזה. חצי הדרך כבר נעשתה, ועל אוהבי הדמוקרטיה לקוות כי המגמה תימשך.

עוד על אווירת הבחירות הקרבה:
ליברמן: ב-9 במאי נדע אם יוקדמו הבחירות
לקראת בחירות? העבודה תציע חוק לפיזור הכנסת

הכותב הינו יו"ר קבוצת קול ישראלי לציונות וסוציאל-דמוקרטיה, ושימש כיו"ר המשמרת הצעירה הארצי במפלגת העבודה בשנים 2004-2008.