אתמול החל השבוע הכי מקודש לדת האזרחית שנוסדה בישראל, שנפתח עם אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויסתיים עם כיבוי אחרון המנגלים בפארקים ברחבי ישראל. שבוע זה הוא אולי גם השבוע הקשה ביותר בשנה למגזר מסוים באוכלוסיית ישראל; לא מדובר הפעם בפלסטינים המציינים את יום ה"נכבה" ביום עצמאותה של מדינת ישראל, אלא מדובר דווקא באוכלוסייה של יהודים, היהודים החרדים ליתר דיוק.
עיקר הקושי אינו נובע דווקא מהתנגדותם של רוב החרדים לתנועה הציונית ולהתגלמותה במדינת ישראל, אלא דווקא ברדיפה ובאווירת העליהום על המגזר בשבוע זה. במהלך השבוע הקרוב תדון התקשורת בהרחבה בחוסר הכבוד ובזלזול שמפגינים החרדים בצפירות הזיכרון ובאי נכונותם לכבד את זכר הנספים והנופלים, סרטונים המראים הווי חיים שלא נפסק במשך צפירות הזיכרון יציפו את הרשת, ותגובות נזעמות לא יאחרו להגיע.
"איך הם מעזים לא לכבד את זכר אלו אשר נפלו כדי שהם יחיו פה?", "כיצד הם מזלזלים בזכר שישה מיליון נספים?". אלו יהיו חלק מהתגובות המתונות יותר, בעוד הסרטון השנתי של נטורי קרתא חוגגים ומבזים את צפירת הזיכרון לחללי מערכות ישראל יגרור בוודאי את התגובות השוצפות ביותר.
ייסודה של דת אזרחית בישראל
רבים לא מבינים כיצד יהודים מבזים את זכרם של יהודים אחרים, בטח יהודים המתיימרים להיות האדוקים מכולם. כדי להבין את המניעים חייבים להכיר קצת את הרקע לשבוע הזיכרון והאבל הלאומי. עוד בראשית ימיה של המדינה, התכנסו מנהיגיה יחד עם כלל מנהיגי היהדות על כל זרמיה. כשהגיעו לקביעת תאריכים ומועדים לציון יום השואה, בה רוב הנספים היו יהודים חרדים, הציעו כל הצדדים תאריכים שונים וצורות זיכרון שונות: החרדים הציעו לציין ימים אלו בימים הקיימים כבר בלוח השנה העברי, באמצעות תפילות מיוחדות לזכר הנספים והנופלים - תפילות אשר כלולות בטקסים עד היום.
בן גוריון התעקש לקבוע את ימי הזיכרון בחודש ניסן, חודש שלפי היהדות הינו חודש בו אסור להתאבל, לצום ולהתענות. גם תפילת תחנון, הנאמרת מדי יום, אינה נאמרת במשך כל חודש זה. החרדים הפצירו בבן גוריון לא לקבוע ימים אלו בתאריך זה אך ללא הועיל, בן גוריון ושאר הנציגים הציונים התעקשו על הרצף הבא: פסח (יציאת עם ישראל ממצרים), יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, רצף שאמור לקשור את האפוס ההיסטורי של עם ישראל יחד עם השמדת העם היהודי וקוממיות מדינת ישראל לכדי חבילה אחת בלתי ניתנת להפרדה - ובכך לייסד דת אזרחית פר אקסלנס.
גרוע מכך בעיני החרדים, הוחלט שימים אלו יצוינו בצפירת זיכרון, מנהג אירופאי לימי אבל ששאוב מהמנהג הקדום יותר של צלצול בפעמוני הכנסייה (מנהג שהספיק לחזור בימינו והחליף בתורו את צפירת הזכרון ברוב מדינות אירופה, להוציא מלטה). גם זרי אבל עם פס שחור מקורם בתרבות האבל האירופאית-נוצרית, עובדה עמה לא יכלו החרדים להשלים, מאחר שמדובר במקרה קלאסי של "לא תלכו בחוקות הגויים". בכך, בעצם, הודרו החרדים מהכלל ונדחקו לפינה בה אין מוצא מכובד אחר מלבד לעורר בוז וזעם - ובלבד שיוכלו לשמור על אמונתם. אין זה בא להצדיק התנהגות נלוזה של כמה מהזרמים היותר קיצוניים בימים אלו, אך לפני שמתלהמים, יש להבין את התמונה הכוללת.