פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היהודי שהקים בית חולים - והציל מאות ממוות

      דב שמעוני קיבל היום אות הוקרה על שהציל מאות יהודים בתקופת השואה, כשבית חולים מאולתר שהקים בהונגריה הפך לבית מחסה. "רק שלא איראה כגיבור גדול", הוא מצטנע

      המרכז העולמי של בני ברית וקרן קימת לישראל קיימו הבוקר (חמישי) טקס ייחודי בסימן גבורתם של המצילים היהודים בשואה. בטקס הוענק "אות המציל היהודי" על תרומתם של רחה פריאר ז"ל ויוסף איתאי ז"ל, שהצילו כ-7,000 ילדים ובני נוער בתקופת השואה במסגרת פרויקט "עליית הנוער". כמו כן, הוענקו אותות גם לקבוצת ניצולים מהונגריה, בהם גם דב שמעוני בן ה-93, שהיה ממקימי בית חולים יהודי שפעל בעיר בודפשט, מחוץ לגטו, והעניק מחסה למאות יהודים.

      שמעוני נולד ב-1919, שנה לפני שחוקקו חוקי הנומרוס קלאוזוס האנטישמיים, שבין השאר הגבילו את מספר היהודים שהיו יכולים ללמוד באוניברסיטאות. מכיוון שלא היה יכול ללמוד, החל בגיל 19 לעבוד בבית החולים היהודי המרכזי בבודפשט, שהיה קיים מעל למאה שנה, ובגיל 21 התגייס לצבא ההונגרי. "הייתי בצבא חמישה ימים, עד שגילו שאני יהודי", הוא מספר. לאחר מכן נשלח לפלוגת עבודה שעובדיה הועסקו בעבודות תשתית, ולאחר מכן בעבודות פרך. שמעוני נפצע בזמן העבודה, ונשלח לחופשת מחלה בבית החולים. במשך קרוב לארבע שנים נדד בין מחנות לבית החולים, עד שבתחילת 1944 הגיעו הגרמנים.

      דב שמעוני (דניאל אליסטר)
      מקבל את "אות המציל היהודי". דב שמעוני (צילום: דניאל אליסטר)

      "כמה ימים אחרי שהגרמנים נכנסו לבודפשט הגיעו קציני אס.אס לבית החולים ואמרו לנו שאנחנו צריכים לפנות את המקום בתוך שמונה ימים", הוא משחזר. הגרמנים הורו להעביר את בית החולים למבנה ששימש כבית ספר בגטו, והורו להשאיר את כל הציוד הרפואי והתרופות בבית החולים, אולם היהודים הצליחו להבריח חלק מהציוד. "האחיות התחזו לנשים בהריון והבריחו את הציוד בתוך החולצות שלהן", מספר שמעוני.

      "הגופות נערמו עד לגובה הקומה הראשונה"

      לאחר פינוי בית החולים נשלח שמעוני שוב למחנה עבודה. בזמן ששהה שם, נשלחו יהודי הונגריה לאושוויץ. הוא הצליח להימלט בשלב מסוים וחזר לבודפשט, שם נותרו בעיקר נשים וזקנים. "הפסיקו את הטרנספרים אחרי שמלך שבדיה נתן חסות ליהודים, וגם כי היו חסרות להם רכבות", הוא מספר. עם שובו לגטו סייע שמעוני בהקמת "בתי חולים" בבתים פרטיים.

      לקראת סוף 1944 הוא היה בין יוזמי הקמתו של בית חולים יהודי נוסף, שהוקם מחוץ לגטו. "קיבלנו אישור מהצלב האדום, אבל לא הייתה לזה משמעות. מה שהיה חשוב זה לשכנע את היודנראט, והבעיה הגדולה הייתה שהם יסכימו להקצות אוכל לבית החולים".

      המצב באותו זמן בגטו היה קשה מאוד, והיהודים סבלו מרעב. "בית הקברות היהודי היה במרחק עשרה קילומטרים מחוץ לגטו, מאוד רחוק", אומר שמעוני. "אי אפשר היה לקבור אנשים בגלל שבחורף האדמה קשה. בבית החולים המרכזי קברו אנשים בחצר - הייתה שכבה של גופות, עליה שכבה של שלג, ואז עוד שכבה של גופות". בתום המלחמה, הוא מספר, הגופות נערמו עד לגובה של הקומה הראשונה בבית החולים.

      "אז לא הבינו איך לא נלחמנו"

      בית החולים החדש הפך לבית מחסה עבור היהודים. שמעוני הצליח לשכנע את הרשויות לאפשר ל-22 יהודים בעלי נתינות זרה, שהיו חלק מפלוגת עבודה בבודפשט, לעבוד בבית החולים. הם נעו בין הגטו לבית החולים, והעבירו אוכל לגטו. חולים הועברו מבית החולים המרכזי לבית החולים החדש, שהכיל כ-150 מיטות, ושם זכו לקבל אוכל והשגה רפואית.

      "היו 'חולים' שלא היה להם כלום והיו אנשי צוות שהיו חולים. לא ספרנו מספר חולים, ספרנו מספר אוכלים", מספר שמעוני. במרבית הזמן שבית החולים פעל הצליחו לספק לחולים ולצוות לפחות ארוחה חמה אחת ביום, אולם בימים האחרונים שלפני שחרור בודפשט בידי הצבא האדום, האוכל כמעט נגמר.

      כאשר החלה הלחימה בעיר, הגיעו לבית החולים שני קצינים גרמנים. אנשי הצוות חששו שמדובר בקציני אס.אס, ושהם ינסו לרצוח את היהודים, אולם התברר שמדובר בקציני צבא. מספר חיילים נוספים עלו על גג בית החולים וירו משם לעבר הצבא האדום. בשלב מסוים הציע שמעוני לאחד הקצינים "הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה" - אמבטיה. "שאלתי אותו מתי הוא התקלח פעם אחרונה, והוא אמר לי שלפני ארבעה חודשים", הוא מספר. תחילה סירב הקצין להצעה, אולם בלילה שאל את שמעוני אם ההצעה עדיין בתוקף. ביום למחרת עמדו החיילים לעזוב בשל התקדמות הרוסים, והפעם היה זה תורו של הקצין להציע לשמעוני הצעה שלא ניתן לסרב לה - לעזוב איתם.

      אולם שמעוני נשאר, ולאחר שהצבא האדום שחרר את הונגריה נשאר לעבוד בבית החולים היהודי והצטרף לארגון הג'וינט. אחותו והוריו שרדו גם הם את המלחמה, אולם למעלה מ-30 מבני משפחתו נרצחו. הוא עלה ארצה ב-1949 ועבד במספר בתי חולים ובקופת חולים כללית. על הטקס היום הוא אומר כי "מוטב מאוחר מאף פעם", ומתכוון לחשיבות ההיסטורית של הכרה בפועלם של היהודים בשואה. "אז לא רצו להבין איך לא נלחמנו. היהודי החדש היה לוחם. פעם מישהי ראיינה אותי ושאלה אותי אם ניסינו לבצע פעולות חבלה נגד הנאצים. אמרתי לה שלא. היא שאלה אם ניסינו למרוד, עניתי שלא. היא שאלה אם היה לי אקדח, אמרתי שמזל שלא". ביחס לעצמו הוא מעדיף להצטנע. "רק אל תגרום שאני אראה כמו גיבור גדול", הוא מסכם.

      יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ב - כתבות נוספות:
      סא"ל פול שדה - האיש שגורם לניצולי השואה לחייך
      נתניהו: "מי שמתאר האיום האירני כהגזמה לא למד מהשואה"
      מעצבת הכרזה הזוכה של יד ושם: "כולנו ניצולים"