יש שופטים בירושלים, אמר פעם ראש הממשלה מנחם בגין. שופטים יש, והם יושבים בבתי משפט השלום, המחוזי וכן בבית המשפט העליון בירושלים.
באחד האולמות בבית המשפט המחוזי בירושלים, יושב לו הרכב בן שלושה שופטים נכבדים. שלושתם אנשי חוק ומשפט, אשר ישבו בדין במשפטים רבים. עשרות בשנים הם עוסקים במקצוע השיפוט.
במשך כל אותן שנים, הם למדו לברור את המוץ מהתבן, להתעלם מרגשותיהם ולהאזין רק לראיות המובאות בפניהם. "אין לו לדיין אלא את שרואות עיניו" - שנו חז"ל. חכמינו ז"ל לא היו מודעים לכלי התקשורת, הם לא היו מודעים לרדיו ולא צפו מעולם במכשיר הטלוויזיה, לא קראו עיתון, או חזו באתרי העיתונות באינטרנט.
בפני ההרכב הנכבד, הובא משפט רצח שמסעיר את המדינה. איננו מאמינים הכיצד זה יכול בן לרצוח את הוריו? האם היה זה הבן הנאשם, או שמא אחיו התאום בו הטיח הסניגור חשד זהה? האם רצח הנאשם את הוריו בסכין כדי לזכות בכספי הירושה?
חכמינו לא ידעו, שהדיין בתוך עמו יושב. בביתו מצוי מכשיר טלוויזיה אחד לפחות ועל דוכן השפיטה מצוי תדיר מסך מחשב המחובר לאינטרנט. שופטינו (רחמנא ליצלן) פותחים לעיתים את מכשיר הטלוויזיה, גולשים בין אתרי החדשות באינטרנט ואף מאזינים לרדיו.
חכמינו לא צפו, שעת יתרווח לו הדיין על כסאו בביתו ויפתח את מכשיר הטלוויזיה, הוא יחזה בסניגור מתראיין ומסביר מדוע לא רצח מרשו את הקרבנות. הם לא ידעו, שהטלוויזיה תראיין גם עדים שזה עתה העידו בפני בית המשפט. הם לא חשבו, שהמצלמה תתמקד בפניהם ובדמעות שנקוות בעיניהם אגב דבריהם.
"התקשורת תחליט שהסניגור עושה את מלאכתו בצורה בזויה"
אנשים בני תרבות, נבדלים מהחסרים אותה בכך שיש להם אתיקה מפותחת. בכך שהם יודעים ומבינים, שיש מעשים שאין לעשות אותם, או בלעז It is not done.
עד עתה, התקשורת דיברה על מעצרים של אנשים מפורסמים, או מקרים מעניינים. התקשורת ראיינה מומחי משפט אודות השאלות בהן עוסק בית המשפט וניסתה לנחש מה יחליט בית המשפט.
זו הפעם, החליטה התקשורת לעלות מדרגה ולהתיישב על כס השיפוט ממש. זו הפעם, תחליט התקשורת מי הרוצח. התקשורת תחליט מי האיש הטוב ומי הרע. התקשורת תחליט שהסניגור עושה את מלאכתו בצורה בזויה, למרות שהוא בסך הכל מבצע את תפקידו.
התקשורת תחליט שהסניגור לא רק יאבק בתביעה וינסה נואשות ללמד סנגוריה על מרשו בפני שלושה שופטים נכבדים אלא שהוא יאבק גם מול בית המשפט "העליון" של התקשורת. בית משפט מיוחד הוא זה, כזה שאינו חייב לשמוע את כל הראיות, אינו דן לפי כללים משפטיים שפותחו במהלך אלפי שנות משפט ואף אינו מאפשר לסניגור לחקור בחקירה נגדית את העורך, או הכתב.
יושב לו הרכב נכבד של שופטים באולם המשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים. ההרכב רוצה לעשות משפט אך המשפט מתנהל על גבי מסכי האינטרנט ודרך כתבות בטלוויזיה. החלטת השופטים מיותרת. הרי התקשורת קבעה כבר מי האשם.
הם לא תיארו לעצמם, שתכנית כתבות תחקיר בטלוויזיה, תעסוק אף היא בשאלה מי הרוצח אגב ובעת ניהול המשפט ממש. הם לא חשבו שאפשר ששופטים יהיו חשופים לכתבות המביעות דעה ברורה באשר לזהות הרוצח, כל זאת עוד טרם החליט בית המשפט לדון את הנאשם לשבט או לחסד.
אף אחד לא חשב שרשת תקשורת תתעלם באופן מוחלט מהאמור בסעיף 71 לחוק בתי המשפט, לפיו: "לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור".
אם החליטה הכתבת להתעלם, יכול היה העורך להחליט שלא לפרסם. אם החליט העורך לפרסם יכולה הייתה היועצת המשפטית של רשות השידור, להחליט שלא לשדר כתבה המשדלת את השופטים להחליט, כי מאן דהוא רצח את הוריו ולא אחיו.
עו"ד עופר ברטל הוא מרצה בנושא סדר הדין הפלילי
עוד באותו נושא
היס: "יתכן שבזירת רצח הזוג מעוז היו שני תוקפים"
אחיו של דניאל מעוז: "יש לו עבר של פדופיליה"
התובע במשפט מעוז: "הוא פתח בתחרות רוצח נולד"