הם מסודרים שם בסדר נאצי מופתי. ביתן ליד ביתן ליד ביתן, וממולם שורה נוספת של ביתנים. ל?ב?נ?ים חומות, רעפים אדומים וארובות מלבניות מגודרים בגדר חשמלית, מוקפים בעשב ירוק פסטורלי. עשב מטעה, מוליך שולל, לא מסגיר את האמת המרה. בשעה חמש אחר-הצהרים נעלו השומרים הפולנים את שער המחנה המודיע לכל: "ארבייט מאכט פריי" (העבודה משחררת), שעות הביקור הסתיימו, דממת המוות ירדה על מחנה ההשמדה.
בשנת 2005 נשלחתי לפולין, לטפל בביקורו של ראש הממשלה אריאל שרון במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו והשתתפותו ב"מצעד החיים" - לציון 60 שנים לשחרור המחנות. ההכנות הקדחתניות ולוח זמנים בלתי אפשרי חייבו אותי להישאר במחנה האם "אושוויץ 1" שעות ארוכות לאחר סגירתו, אל תוך הלילה הפולני הקר. יחד עם נציג שגרירות ישראל בפולין ועשרות פועלים פולנים עמלנו על הכנת המקום לטקס שבמהלכו יקבע ראש ממשלה ישראלי, לראשונה בתולדות המחנה הארור - מזוזה יהודית.
חושך וקור, קור וחושך. הם באים יחד ועוטים על המחנה. מבט מסביב גורם לכל אדם, במיוחד יהודי, להתכנס אל עצמו ולפחד. כן, לפחד. הנה ארובת הקרמטוריום (משרפה), כאן ביתן 10 בו ערכו קלאוברג וחבריו ניסויים גניקולוגיים בנשים, לידו ביתן 11 בו התקיימו ניסויים בגז ציקלון B, ושם קיר המוות מולו נערכו הוצאות להורג ביריות. כאן, ברדיוס של מספר קילומטרים, מצטופף לו בית-הקברות הגדול ביותר בתולדות האנושות. קרוב למיליון וחצי גברים, נשים וטף יהודים נרצחו בתאי הגזים של אושוויץ-בירקנאו.
כאן ועכשיו, הפועלים הפולנים ממשיכים בשלהם, מכים בפטישים, צוחקים בקולי קולות. סיגריות זולות מוצתות אחת אחרי השניה, בקבוק אלכוהול נפתח ומועבר מיד ליד.
"החיים ניצחו"
ובאותם רגעי שעת לילה מאוחרת באושוויץ, שקט מקפיא מביא עמו מחזה דמיוני, אך אוחז כל כך במציאות שמסביב. תמונות הזוועה של יהודים מציצים מחלונות הביתן, מצטופפים, שמונה, עשרה ויותר על דרגש השינה. רזים, כחושים, מוזלמנים, עצמותיהם בולטות. רועדים מקור, נצמדים האחד לשני, כדי להתחמם מעט, לשרוד את הקור הפולני.
וכך לפתע, אחד אחד, אחת אחת, מביטים בני עמי עלי ועל המתרחש מחוץ לביתן. בעיניים קרועות, חסרות חיים, תוהים כיצד זה, היהודי, עומד מחוץ לביתן בשעת לילה מאוחרת, משוחח עם פועלים פולנים בשטח המחנה, מבלי שיירו בו באותו הרגע: "התחבא! משיגנע, ברח!, חזור לדרגש, ייקחו אותך בעוד רגע אל קיר המוות, זה ממש פה ממול!" זועקות העיניים.
ואני עונה להם בדמיוני ומספר להם על גבורתם של ניצולי שואה רבים ששרדו, על תקומה גדולה של עמנו, על מדינת ישראל משגשגת, על יהודים שלמדו להגן על עצמם ועל מטוסי קרב ישראלים שקיימו מטס ממש מעל לביתני המוות הללו. על מאות אלפי צעירים יהודים מרחבי העולם המבקרים במחנות ההשמדה ועל מפעל הנצחה אדיר שמתחולל בישראל ובעולם.
"את שקרה ואת שאסור שיקרה שוב"
אני ממשיך ומספר על ראש הממשלה של מדינת היהודים שעומד להגיע בתוך שעות ספורות, לכאן, למחנה, עם עשרות ניצולי שואה ונכדיהם, חיילי צבא הגנה לישראל. "הוא יקבע כאן מזוזה יהודית, הניסיון לשים קץ להיסטוריה של עם בן 3,500 שנה לא צלח, הייתם מאמינים? החיים ניצחו".
הם שותקים, מביטים בעצב, מחפשים תשובות. בין 1945 לבין 2005, ובמיוחד היום, יום השואה, שישים ושבע שנים אחרי - ניצבות מולנו "שאלות התמיד". השאלות שעל כל יהודי לשאול את עצמו ולענות לאחיו ולאחיותיו הנרצחים: איזו מדינה בנינו, אנו שזכינו לחיות? מה ננחיל לדורות הבאים? כיצד נבטיח את קיומנו, ואת זכר ששת מיליוני עמנו?
בכל שנה שעוברת מתמעטים ניצולי השואה, הם העדים בגוף ראשון לאכזריות הגדולה ביותר בתולדות ההיסטוריה המודרנית. חובה עלינו, החיים, לזכור ולהזכיר, לתעד ולהנציח, לספר ולתאר - בכל מקום, על כל במה בינלאומית ובכל מדיה אפשרית - את שקרה ואת שאסור שיקרה שוב.
צחי גבריאלי שימש כיועץ למזכיר הממשלה בממשלת שרון, ולאחר מכן כיועצם של ראשי הממשלה אולמרט ונתניהו.
עוד לקראת ערב יום השואה:
ערב יום השואה - סיפוריהם של ששת מדליקי המשואות