העבדות המודרנית של יוצאי אתיופיה בישראל

הביקור אתמול במאהל המחאה של יוצאי אתיופיה, שמוחים כנגד האפליה והניסיון לשעבד אותם, היה ביקור קשה עבורי, שאמנם לא חידש לי הרבה, אך גרם לי להבין שהסולידריות בחברה הישראלית נמצאת בסכנת התפוררות. חג הפסח שעברנו הוא החג שאמור לאחד את אזרחי ישראל סביב הנרטיב של עם שיצא מעבדות, וזכה לגאולה בארץ המובטחת. הוא גם החג שמסמל את התגבשותנו לעם. האם אנו עם מגובש היושב בציון? לא ממש. לצערי אנו עדים לכך שבמדינת ישראל, ביתו של העם היהודי, ישנה אפלייה ולא מעט גזענות. הכאב הנוראי והאותנטי שבקע מקולם של הצעירים הללו במאהל זיעזע אותי. אני חושב שזעקת הכאב שלהם היא תמרור אזהרה עבור כולנו.

לא מזמן צוין בארה"ב יום הזיכרון לד"ר מרטין לוטר קינג, לוחם זכויות האזרח האגדי שלחם עבור זכויות הקהילה האפרו-אמריקאית השחורה בארה"ב. האם את מה שלמדו בארה"ב בשנות ה-60 של המאה הקודמת לא השכלנו אנו להפנים בישראל של המאה ה-21? אין הרבה תופעות מכוערות וחמורות בחברה הישראלית כמו הגזענות והאפלייה הקיימות כנגד הקהילה האתיופית. הטיפול ביחס ובזכויות שמגיעות לקהילה האתיופית חייב להימשך הרבה מעבר לתקופה הקצרה בה כל פעם מחדש עולה הנושא הכאוב הזה לסדר היום הציבורי והתקשורתי.

קשה לתפוס בכלל שבישראל של המאה ה-21 יהודים שונאים ומדירים יהודים אחרים בגלל צבע עורם. קשה עוד יותר להבין מדוע במקום שמדינת ישראל תחבק את העדה האתיופית שעברה תלאות כדי להגיע לארץ ישראל, המדינה עוצמת עין ונותנת לאפליה ולעוני להמשיך ולהכות בקהילה היקרה, הציונית עד כדי להחריד והחשובה הזו.

"העבדות המודרנית" בעולם המערבי כבר אינה כוללת חקיקה גזענית כנגד שחורים. יחד עם זאת, אסור להתעלם מכך שכיום קיימים סממנים גזעניים אחרים שהם סוציו-אקונומיים, עדתיים ותרבותיים. בעולם הקפיטליסטי המודרני, המוביליות המעמדית הולכת וקטנה, ולכן מרבית אלו שנולדו עניים נשארים ויישארו עניים. כלכלנים רבים מצביעים על קורלציה שלילית בין פערים חברתיים למוביליות חברתית, קרי שככל שבחברה יש פערים חברתיים גדולים יותר, כך המוביליות החברתית היא קטנה יותר, וקבוצות כמו השחורים בארה"ב והאתיופים בישראל שהיו עניות, והגיעו לארצם עניות, ממשיכות להישאר עניות ומצבן לא משתפר, וגם לא צפוי להשתפר כקהילה.

ברור שתמיד יש יוצאי דופן, כאלו שנהיו "דוקטורים" או "קצינים בכירים" או "מהנדסים", אך אבוי לנו להשקיט את מצפוננו ולהיתלות באותם יוצאי דופן ויחידי סגולה ולהשליך מכך ש"האתיופים השתלבו". אבוי לנו, עשינו זאת מספיק למזרחים מעיירות הפיתוח כאשר במשך שנים היו בהם כאלו ש"הגיעו למעלה" אך כקהילות שום דבר לא ממש השתנה. הם נשארו מוחלשים שהמשיכו להתגורר במקומות מוחלשים. כך גם האתיופים כיום. הסטטוס הזה ישתנה באמת רק אם יהיה שינוי תודעתי ומבני אמיתי ועמוק בחברה בה אנו חיים, וכן, גם בסדרי העדיפות של הממשלות שמושלות בנו.

בישראל שבה הפערים החברתיים הם מהגדולים בעולם, המוביליות היא גם כן נמוכה מאוד. האתיופים הגיעו לארץ חסרי כל, תוך מעשה ציוני שרבים מאיתנו לא זכו לעשות – לעלות ארצה ברגל תוך צעידה של מאות קילומטרים במדבר. רבים מהם אף עברו שוד, ביזה ולעיתים מקרי אונס והרג. רבים מהם לא שרדו. אחרי הכל הם הגיעו. היום מרביתם עדיין מתקשים לצאת ממעגל העוני ולהשתלב באמת בחברה שלנו וממשיכים כבר למעלה משני עשורים להיות "עובדי השירות" של החברה הישראלית. במידה רבה "העבדים שלנו". רבים מדי מבני הקהילה האתיופית מועסקים על ידי חברות קבלן נצלניות שרומסות את הזכויות שלהם ואת הכבוד שלהם מבלי שהמדינה עושה דבר כדי להגן באמת על זכויותיהם או על כבודם כאזרחים שווי זכויות.

כאילו שלא די בכך, מפלצת הגזענות נגד האתיופים מתעוררת מעת לעת ולובשת צורות שונות. למרות שרק לפעמים היא מרימה את הראש ורואים את פרצופה המפחיד, הבעיה היא שכאשר היא כבר קמה, אף אחד מאיתנו לא באמת מדבר עם המפלצת הזו, מתמודד איתה באומץ, מסתכל לה בעיניים ומכיר בקיומה באמת. כולנו מזדעזעים רק כאשר בתי ספר עושים הפרדה בין תלמידים אתיופים לתלמידים אחרים או כאשר בעלי בית מסרבים להשכיר דירות לאתיופים "כי הם מסריחים", או כשנהג הסעות כסיל מדבר בצורה מזעזעת לתלמידות אתיופיות.

אבל כשזה עובר אנו ממהרים לשכוח ולמרק את מצפוננו, שלא לדבר על השתיקה שלנו נוכח העובדה שהקהילה האתיופית אינה מצליחה לצאת מהעוני שבה היא מצויה, ושהיא עדיין לא קרובה ללהיקלט באמת בחברה שלנו. זה כבר פחות מזעזע אותנו ביומיום שלנו. עם זה אנחנו יכולים לישון יותר בשקט. עוצמים עין עצלה מהעובדה שהם הפכו להיות המנקים, השומרים והסבלים של החברה הישראלית, ומכך שהמדינה הפקירה רבים מדי מהם בידי חברות כוח האדם ובעלי ההון שמנצלים את חולשתם ואת קשיי ההשתלבות וההסתגלות שלהם בחברה הישראלית.

הניסיון לתקן את העוולות שנעשו לקהילה האתיופית, אסור שיגיע מתוך טובה שאנו עושים להם כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו, ולא מתוך הפחד התמידי שלנו שגם הקהילה האתיופית תיהפך יום אחד ל"פצצה מתקתקת" (והיא תהפוך). אנו חייבים להם את זה אך ורק בגלל שהם יהודים לא פחות מכולנו, ציונים לא פחות מכולנו (אולי יותר) אבל בעיקר וקודם כל כי הם אזרחים שווי זכויות במדינה הזו. כמוני, כמוך, כמו שאמור להיות ערבי ישראלי, דרוזי שמשרת בצבא, או בדואי בנגב. או כך לפחות היינו רוצים להאמין שאנו צריכים וחייבים להתייחס לכל אלו. בזכות ולא בחסד.

לא מזמן רצה בטלוויזיה תכנית כישרונות זמר שנקראת "The Voice". הייחודי בתכנית הזו היא שקודם כל שומעים את הזמר או הזמרת מבלי לראות אותם, זאת בכדי שהמראה החיצוני של המופיע לא ישפיע לטובה או לרעה על שיקול הדעת של השופטים. שומעים רק קול ושופטים לפי היכולת לשיר. אם אבות הציונות היו קמים היום מקברם ועושים תכנית כזו על בסיס דומה שהייתה נקראת "The Zionist", האתיופים היו זוכים במקום הראשון. כי לפני שהם היו רואים אותם, הם היו שומעים רק את סיפורם, קבוצה שעלתה לארץ חסרת כל, חצתה מדבריות וימים, עברה תלאות אין סוף והגיעה לארץ ישראל חבולה וחבוטה על מנת לנשק את אדמת הקודש אליה פיללו והתפללו מאות שנים וכדי לממש חיים בארץ אבותיהם.

דקה לאחר שהיו שומעים באמת את קולה הערב של הקהילה האתיופית הם הרי היו מעניקים להם צל"ש על היותם מגה- ציוניים אמיתיים. אך אבוי לרגע בו היה מסתובב הכיסא. ברגע הזה היו אבות הציונות בוחרים לשוב לקברם כאשר היו רואים את פרצופה החלוש, המקופח, החבוט, המופלה והמופקר של הקהילה הכל כך ציונית, צנועה וחשובה הזו, שחלוצית וציונית כמוה ניתן למצוא אולי רק בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. מחאת האתיופים נמצאת היום בחיתוליה. אם לא נפעל עכשיו כדי לתקן את העוולה שנעשית לקהילה החשובה הזו, אזי אנו צפויים להמשך מאבק שיכול שיפורר את הסולידריות היהודית, שהייתה מקור הכוח של העם היהודי אלפי שנים בגולה.

לקריאה נוספת:
חרף החלטה ממשלתית: משרות ליוצאי אתיופיה לא מאוישות
נתניהו: אין מקום בישראל לגזענות נגד אתיופים
לפני שלושה חודשים: שרת הקליטה לעולים מאתיופיה: "תגידו תודה"

הכותב הוא מזכ"ל מפלגת העבודה וחבר מועצת העיר ירושלים