צפו בפרויקט מיוחד: ניצולי שואה מספרים

מיכאל מאור נולד בשנת 1933 בהלברשטט, גרמניה. לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון, נמלטו הוריו לספרד, ומשם -- ליוגוסלביה. בשנת 1944 נהרגו שני הוריו של מיכאל. מיכאל נותר לבדו והצליח לעשות את דרכו לישראל, שם אומץ. הוא גדל ושירת כקצין בצה"ל. הוא למד צילום בגרמניה בעודו עובד במוסד, מה שאפשר לו לצלם בחשאי מסמכים המוכיחים את מעורבותו של אדולף אייכמן בהשמדת היהודים במהלך השואה.

נעמי שדמי נולדה בשנת 1931 בדברצן, הונגריה. בשנת 1944 נלקחו אביה ואחיה הגדול למחנה לעבודת כפייה ונרצחו. בסתיו 1944 נלקחה אמה של נעמי באיומי רובה. היא הביטה בנעמי ובאחיה בחוסר אונים, ואמרה לנעמי: "טפלי היטב באחיך הקטן, אני סומכת עליך." בגטו הייתה נעמי עדה למוות המוני מרעב, קור וירי אקראי על ידי אנשי אס-אס ואנשי מפלגת "צלב החץ" ההונגרית האנטישמית. כאשר שיחרר הצבא האדום את העיר, חזרו נעמי ואחיה לביתם, אך מצאו שהבית תפוס על ידי זרים, ואלו גירשו אותם.

נעמי ואחיה ניסו להגיע לארץ ישראל, אך הספינה בה הפליגו נתפסה וכל נוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. לאחר שנה, באוקטובר 1947, הגיעה נעמי סוף סוף לישראל והתיישבה בקיבוץ כפר גלעדי.

ב-1948 התגייסה נעמי לצה"ל, שירתה כקצינה קרבית וקיבלה צל"ש על אומץ ליבה בקרב. נעמי שירתה במשטרת ישראל במשך כ-20 שנה ופרשה בדרגת ניצב משנה.

מאיר ברנד נולד בשנת 1936 בבוחניה שבפולין. באוגוסט 1943 שילמו הוריו לפולני על מנת שזה ייקח את מאיר ואת בני דודו למקום מבטחים. לאחר מסע רגלי של שלושה שבועות אל גבול סלובקיה, הגיע מאיר לבודפשט, שם הצטרף לפליטים וליתומים שנדדו ברחובות העיר. באפריל 1944 נאסף מאיר על ידי חברה במחתרת הציונית. הוא שוחרר באפריל 1945 ועלה לארץ ישראל. מאוחר יותר נודע למאיר שהוריו ואחיו הגדול גורשו לאושוויץ ונרצחו.

מאיר התיישב בקיבוץ נווה איתן, וב-1954 התגייס לצה"ל. הוא השתתף בכל מלחמות ישראל, מ"מבצע סיני" ועד מלחמת לבנון הראשונה. למאיר יש שלושה בנים ושמונה נכדים.

דינה בייטלר, בת שבע, הובאה ליער פונאר, מחוץ לעיר וילנה שבליטא, עם אלפי יהודים נוספים. מהבוקר עד הלילה רוכזו היהודים בשורות ונורו לתוך בורות שנחפרו ביער. למרות שנפצעה, הצליחה דינה להימלט בדרך נס. בעדותה כאן מתארת דינה את הזוועות שהתחוללו באותו יום בפונאר. לעדות הראייה שלה חשיבות רבה במאבק מול כל מכחישיו של רצח ההמונים וכל אלה המבקשים להשכיחו.

ניצול השואה אליהו רוזנברג גורש למחנה ההשמדה טרבלינקה בספטמבר 1942. כאחד מהמעטים שנבחרו לעבודת כפייה במחנה, חזה אליהו באופן אישי ברציחתם של אלפי יהודים בתאי הגזים של טרבלינקה. הוא אולץ לקחת חלק בשרפת הגוויות וחזה בכל חלקיו של תהליך ההשמדה בטרבלינקה. במהלך המרד בטרבלינקה, ב-2 באוגוסט 1943, נמלט אליהו רוזנברג. כאן נותן אליהו עדות על תאי הגזים ועל תהליך הרצח ההמוני בטרבלינקה, שם נרצחו, במשך למעלה מ-13 חודשים, כ-870,000 יהודים.

שמעון (סיומה) גרינהויז נולד ב-1932 בקרסנה שבבלרוס למשפחה מסורתית וציונית. אחותו ואחיו הגדולים ממנו, הניה ומנדל, היו פעילים באגודות ציוניות והכשירו את עצמם לעלייה לארץ ישראל. בסוף 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, נכלאו שמעון ובני משפחתו בגטו קרסנה. שמעון ואמו התגנבו מהגטו אל מכרה פולנייה, והיא נתנה להם מזון. הם נתפסו, וקצין אס-אס עמד להרוג אותם בנשקו. הפולנייה התחננה, בכתה והציעה לגרמני כסף ומזון כדי שיניח להם. הגרמני השתכנע לבסוף והותיר אותם בחיים. אחיו ואחותו של שמעון יצרו קשר עם הפרטיזנים שהסתתרו ופעלו באזורי הביצות סביב קרסנה.

כדי להתקבל אל שורות הפרטיזנים, נדרשו היהודים להביא אתם כלי נשק ותחמושת. שמעון הטמין קנה אקדח וכדורים בתוך כיכר לחם ותפוחי אדמה. לראשי הגטו נודע על הקשר עם הפרטיזנים, והם עצרו את האח מנדל ואיימו עליו לבל יברחו הוא ואחותו מן הגטו. לאחר שסוס גרמני נפל לבור, האשימו הגרמנים את היהודים והענישו אותם: הם ריכזו קבוצת יהודים בכיכר המרכזית של הגטו וירו בהם בזה אחר זה. שמעון ואביו עמדו ואחזו ידיים. קצין אס-אס ניגש אליהם מאחור וירה באב יקותיאל. האב נפל ומשך אתו את שמעון הצעיר שעדיין החזיק בידו. האב מת ושמעון נשאר מתחתיו כשהוא מכוסה דם וחושיו מעורפלים במשך יום שלם, עד שחילצו אותו בני משפחתו.

במרס 1943, בחג הפורים, חיסלו הגרמנים את הגטו, רצחו את יושביו ושרפו את גופותיהם. בקרבנות היו אחיו מנדל ואחותו הניה. שמעון ואמו, עם עוד כ-20 מתושבי הגטו, הסתתרו במסתור שהוכן מראש ושרדו שם במשך חמישה ימים. כאשר יצאו מהמחבוא היה הגטו ריק. באוויר עמד ריח של גופות שרופות ומוות. שמעון לא יכול לעמוד על רגליו מכיוון שזה עתה הבריא ממחלת הטיפוס. אמו נשאה אותו על גבה כל הדרך עד הביצות, אל הפרטיזנים. בקרב הפרטיזנים חפרו שמעון ואמו מחפורות למגורים באדמה, אכלו שורשים ועשבים והתהלכו בלי נעליים ובגדים חמים בחורף הקפוא. שמעון חטב עצים עבור הפרטיזנים, ובמהלך העבודה נקטעו אצבעות ידו. באין טיפול רפואי, סבל מנמק.

לאחר המלחמה שבו שמעון ואמו לקרסנה. שמעון סיים את לימודיו בבית הספר התיכון, למד משפטים ומתמטיקה באוניברסיטה ובשנת 1960 עלה עם אמו לישראל. הוא הקים משפחה, ונולדו לו ארבעה ילדים ושלושה נכדים. בנו גיל נפטר מסרטן בשנת 2000, בגיל 34. שמעון הקדיש את חייו להוראה והיה מחנך ומנהל בית ספר תיכון בפתח תקווה, שם העמיד דורות של תלמידים.

זנה פרבשטיין הייתה בת 16 כאשר גורשה לאושוויץ עם שתי אחיותיה הצעירות. במסגרת עבודות הכפייה, בעודה ממיינת את בגדיהם של האסירים שנרצחו במחנה, מצאה זנה את הטלית של אביה. זנה שרדה את אושוויץ, עלתה לישראל עם בני משפחתה המעטים שניצלו, ובישראל החלה את חייה החדשים.

אהרון ברק נולד בשנת 1936 בקובנה, ליטא. בגיל 8, ברק הוברח מתוך הגטו בקובנה בתוך שק תפוחי אדמה והסתתר יחד עם אמו אצל איכר ליטאי, שהציל את חייהם. ברק עלה לישראל בשנת 1947. הוא למד בתיכון שליד האוניברסיטה העברית, ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית. הקריירה האקדמית שלו הובילה אותו לתפקיד דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ובשנת 1975, בגיל 39 בלבד, זכה בפרס ישראל למדעי המשפט. לאחר מכן כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, היה חבר בצוותי המשא ומתן לשלום מול מצרים בדיונים על הסכמי השלום בשנת 1978, ומשנת 1978 עד פרישתו 28 שנים מאוחר יותר, כיהן כשופט בבית המשפט העליון. ב-11 שנותיו האחרונות על הכס כיהן ברק כנשיא בית המשפט העליון.

יעקב (ינק) הולנדר היה בן עשר והתגורר בקרקוב שבפולין כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. יעקב גורש מביתו ונכלא בגטו קרקוב. הוא עבר 12 מחנות ריכוז במהלך השואה ושוחרר במצב של תת תזונה. הוא איבד את שני הוריו ואת רוב בני משפחתו בשואה. עולמו של יעקב נהרס לחלוטין, אך הוא פנה למוסיקה בניסיון להתמודד עם האובדן. יעקב הצטרף למקהלת ילדים במחנה לילדים ניצולי שואה, ויצר עם המוסיקה קשר שנמשך כל חייו. הוא הפך למלחין, מעבד מוסיקלי ומנצח מקהלות. למרות כל האימים שחווה כילד, ובעזרת המוסיקה, הצליח יעקב להישאר אדם אופטימי.

בשנת 1940 גורשה אסתר אייזן בת ה-11 לגטו לודז' עם בני משפחתה ומצאה עצמה חיה בחדר אחד עם חמישה בני משפחה ואדם זר נוסף. היא חוותה את זוועותיו של גטו לודז'. אחיה הגדול גווע ברעב ואמה נשלחה למחנה ההשמדה חלמנו. באוגוסט 1944 גורשה אסתר עם אביה מהגטו לאושוויץ, שם הופרדה מאביה לנצח ונלקחה לעבודת כפייה. אסתר הועברה למחנות אחרים ולאחר מכן הועלתה על רכבת לגרמניה. הרכבת הופצצה על ידי בעלות הברית ואסתר הצליחה להימלט. אסתר נישאה לניצול שואה ובני הזוג היגרו לישראל, אך בעלה של אסתר נהרג במלחמת העצמאות. אסתר נישאה שנית ופנתה לאמנויות על מנת להתמודד עם אובדניה. היא הפכה לציירת, פסלת וסופרת.

חנה בר יש"ע נולדה בשנת 1932 באוז'גורוד, צ'כוסלובקיה. בשנת 1944 נשלחה כל משפחתה בת 70 הנפשות בקרון אחד מהונגריה לאושוויץ. חנה נלקחה לבירקנאו, ובנובמבר הועברה למחנה הייניכן שבגרמניה. באביב 1945 נשלחה בצעדת מוות לטרזיינשטט. לאחר המלחמה היגרה חנה לארץ ישראל והשתתפה במלחמת העצמאות. חנה הקדישה את חייה לנוער הישראלי. היא הייתה מנהלת בית ספר תיכון במשך שנים רבות והיא ממשיכה לסייע בקליטתם של בני נוער עולים מאתיופיה ובהתאקלמותם בחברה ובתרבות בישראל.

אורי בן ארי נולד בברלין בשנת 1925 בשם היינץ בנר. בנעוריו חווה בן ארי את התנכלויות הנאצים. הוא ספג מכות בכיתתו, ממורים ומתלמידים כאחד. בליל הבדולח היו הוא ואביו עדים לשרפת בית הכנסת בו עלה לתורה. במרס 1939 עלה בן ארי בגפו לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער והתחנך בקיבוצים עין גב ומעגן מיכאל. אביו ויתר בני משפחתו נספו בשואה.

אורי בן ארי לחם בכל מערכות ישראל, ממלחמת העצמאות ועד יום כיפור. בשנת 1946 התגייס בן ארי לפלמ"ח, ובמערכה על ירושלים במלחמת העצמאות היה מפקד פלוגה בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח. הוא היה ממייסדי גייסות השריון ותורת השריון בצה"ל. במלחמת יום הכיפורים שירת כסגן מפקד פיקוד דרום, בדרגת תת אלוף. לאחר שחרורו מצה"ל כיהן בן ארי כקונסול הכללי של ישראל בניו יורק.

התאומות יהודית ברנע וליה הובר לבית צ'נגרי נולדו בשנת 1937 בעיירה שומיו (סילגישומליו) שבטרנסילווניה. בשנת 1940 סופחה טרנסילווניה להונגריה, וביוני 1942 גויס האב צבי בכפייה לפלוגות העבודה היהודיות בחזית הרוסית, ובהן נספו עשרות אלפי יהודים. עם הכיבוש הגרמני, במרס 1944, הוחרם רכושם של בני המשפחה, רבות מזכויותיהם נשללו, והם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב. במאי 1944 גורשו יהודית וליה עם אמן לגטו שומיו וביוני 1944 גורשו לאושוויץ עם רבים מבני משפחתן. מכל בני המשפחה שגורשו לאושוויץ שרדו רק יהודית, ליה ואמן, מרים-רחל. מכיוון שהיו תאומות זהות, בחר אותן יוזף מנגלה לניסוייו הרפואיים הידועים לשמצה. "היינו יפות ולבושות כל כך יפה, ואז מנגלה אמר: 'טוב', כי בדרך כלל הוא רצה ילדים מבוגרים יותר, כי ילדים קטנים צורחים ובוכים, ואנחנו בכינו הרבה", הן מספרות.

באושוויץ שמרו יהודית וליה על קשר הדוק. "אימא לא תמיד הייתה אתנו, היו לנו זו את זו, ודי היה אפילו לתת יד". חברותיה של האם הזהירו אותה שתמות אם תוותר על מנת הלחם שלה, ואז לא יהיה מי שיטפל בתאומות, אך האם לא יכלה לשאת את רעבונן של הילדות. מדי לילה הייתה מתגנבת לביתן שהיו בו התאומות, למרות האיום בעונש מוות, ונותנת להן את מנתה הדלה. לעתים היו עכברושים אוכלים את מנותיהן של הבנות. "בבוקר חמקתי אל הילדות, עוד בטרם קמו, והוצאתי אותן להתרחץ, יהיה מזג האוויר אשר יהיה. יחד התרחצנו, סרקתי את שערותיהן במסרק צפוף כדי שלא יחלו בכינמת כי בלאגר די היה בכך כדי לקחת אדם לגז", אמרה האם. מנגלה נהג לעתים תכופות להקיז דם מגופן של יהודית וליה. באחת הפעמים שעשה בהן ניסוי רפואי, התפרצה האם לצריף והתחננה לפניו שלא יעשה את הניסוי. בתגובה הוזרקה לה זריקה שהביאה אותה אל סף המוות וגרמה לה להתחרש לצמיתות.

הבנות והאם שרדו סלקציות רבות, ובינואר 1945 שחרר אותן הצבא האדום. לאחר המלחמה שבו השלוש לעיירתן ובאוגוסט 1945 פגשו את האב ששרד ממחנות רבים ושב ממחנה גונסקירכן. האב צבי סיפר: "אשתי דאגה כל הזמן להראות להן את תמונתי, שלא ישכחו אותי". בשנת 1960 עלו השתיים לישראל עם הוריהן. ליה נישאה לז'אן, ולהם שני ילדים ושבעה נכדים. יהודית נישאה למשה, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.

כל הסרטים הללו וסרטים רבים אחרים מוצגים במוזיאון לתולדות השואה ביד ושם.