בעקבות ההסלמה שהחלה בסוף השבוע בדרום הארץ, הילדים המתגוררים באזור קיבלו היום (ראשון) עוד יום חופשה, וכפי הנראה אין הוא האחרון לשבוע הקרוב. מבחינתם, זהו 'אפטר-פארטי' שאפשר לעשות כמעט כל מה שרוצים. מבחינת ההורים אלו הם ימים לא פשוטים: "הילדה שלי אצל שכנה חברה שלה", סיפרה סיגל אריאלי מאשקלון, "לנו זה ממש לא פשוט, במיוחד שהילדים בחרדות ואין לנו ממ"ד. אם המצב הזה יימשך, יכול להיות שנצטרך לחשוב על סידור אחר, כמו לקחת אותה לקרובי משפחה".
אם אחרת, דורית שלום, מתגוררת עם משפחתה במושב ליד אשקלון. "יש לנו ילד בן שנתיים ואנחנו ההורים צריכים לחלק את השעות כדי להיות איתו", סיפרה, "הילד הגדול, שלומד בכיתה ב', לומד בבית ספר במועצה האזורית חוף אשקלון. האמת היא שאני לא ממש מבינה איך נותנים להם ללמוד, כשאמנם בבתי הספר הם מוגנים, אבל בדרכים הם חשופים לחלוטין". באשר לשאלת הלימודים בבית אמרה דורית כי "האמת שזה די קשה להישאר יום שלם בבית, כי הילדים משועממים, אז קצת משחקים, קצת רואים טלוויזיה, קצת משתוללים. לנו יש חצר אז אנחנו יכולים לצאת החוצה לפעמים לשחק". לדבריה, "משפחות שחשות מצוקה של ממש ויכולות לנסוע למקומות אחרים, עושות זאת", כמו כן ציינה כי "אחותי למשל, שגרה בגן יבנה, נסעה עם המשפחה לראשון לציון. קרובה אחרת שלי, עברה לכמה ימים לתל אביב".
למשפחת הראל מגן יבנה, שני ילדים בני תשע ושבע וחצי. "זה ממש לא פשוט ולא מסתדרים בקלות. לפעמים, מנסים למצוא פתרונות מחוץ לישוב, כדי להוציא אותם משגרת הטילים והאזעקות. הם מגיבים להם מאוד רע", סיפרה האם אילנית, "אם זה לא עוזר, אז מישהו מאתנו חייב להישאר איתם". ימי חופשה נוספים הם לא הדבר שלהם זקוקה יעל גל-און מאשקלון. ילדיה אמנם יודעים להסתדר בזמנם הפנוי, "מלאכים" כפי שהיא מגדירה אותם, אולם החיים תחת שיגרה של ירי רקטות, מפחידים מאוד: "אין לי בעיה עם ימי החופשה. יש לי יותר בעיה עם החרדה של הילדים ושלי", היא הסבירה, "אני ממש חרדה. בדרך כלל אנחנו נוסעים במצבים האלה לירושלים. עם הילדים גם אין לי בעיה. אנחנו משחקים ביחד, לומדים קצת, קוראים, רואים טלוויזיה. אנחנו יכולים לחיות כמו בחופש גדול, אבל החרדה היא קשה ואני מעבירה את זה אליהם".
הפחד והחששות להשאיר את הילדים לבד, מכוונים מאוד את התנהלות ההורים. "אי אפשר להגיד שהמצב לא מפחיד", אמרה סיגל אריאלי, "שומעים הרבה מאוד אזעקות ו'בומים'. זה לא תמיד נגמר בטוב והמצב הזה הוא ממש לא פשוט. צריך לשדר רגיעה לילדים, אלא שגם אנחנו בלחץ. אז מושכים וממשיכים, מחכים שיגמר".
המצב הזה הוליד כמה יצירות מעניינות, שנועדו לאפשר את המשך השגרה גם במצבי חירום. במשפחת הראל למשל, מצאו פתרון יעיל לימים הנוספים שבהם יצטרכו הילדים להישאר בבית: "ייסדנו בבית את 'הממ"ד הנחמד'", סיפרה אילנית הראל, "הכנסנו לשם חוברות עבודה, צבעים, משחקים, מחשב וכדומה ויש לנו הווי משפחתי. אם הילדים רוצים ללכת לחברים שלהם, אני מאשרת את זה רק אם יש מבוגר אחראי". לדבריה, המצב הזה יוצר קושי בעבודה כי ההיעדרות הזאת נרשמת לחובתה: "מבחינת מקום העבודה זה בהחלט קשה. יש סף של היעדרות מותרת מהעבודה בגלל ילדים שלא לומדים. כשצריך להישאר איתם ולא ללכת לעבוד בגלל המצב, זה מאוד קשה".
נעמה דבוש, תושבת קיבוץ בית קמה, מצאה אף היא פתרון יעיל להעסיק את הילדים. "התארגנו כמה שכנות ובאחד הבתים, הקמנו סוג של גן ילדים", ציינה, "אנחנו יכולים לצאת לגינה וכל הילדים משחקים ביחד. מדובר בילדים עם הפרשי גיל שונים. מחודשיים ועד שש שנים. אנחנו מעסיקים אותם, כדי שלא יראו כל היום טלוויזיה". לדבריה, התחושה הזאת של חוסר אונים במצב הזה היא קשה: "זאת הרגשה ממש לא נעימה. פשוט מתסכל. הילדים משועממים ויחד עם זה, אי אפשר להשאיר אותם לבד. אנחנו מקווים שזה יסתיים מהר".
עוד באותו נושא:
2 גראדים בלב באר-שבע: אחד פגע בבית ספר, אחר ברכב
עובד שלא הגיע לעבודה עקב ההסלמה - יקבל שכר
צפו בכיפת ברזל מיירטת רקטה - מהשיגור עד הפגיעה
נתניהו: "צה"ל מכה בעוצמה, נפעל ככל שיידרש"