העולם איבד היום את אחת העיתונאיות החשובות ביותר שלו. אני איבדתי חברה קרובה, כמעט כמו אמא בשבילי. היא זו שהכירה לי את העולם הנפלא הזה של הכתיבה, ונתנה לי את הכלים לעבודה עיתונאית אמיתית: "למסור עדות" To Bear Witness - כפי שנהגה לומר. מארי קולווין ראתה בתפקידנו כעיתונאים חובה לחתור לצד האנושי שבכל סיפור: ברצועת עזה, בלבנון, בסרי לנקה ובסוריה, בכל מקום בו הייתה - האנשים, העדות של אותם מרכיבים אנושיים, היא שהחייתה את הסיפורים שלה, היא שהובילה את דרכה המקצועית.
את מארי הכרתי בתחילת דרכי העיתונאית, וחיפשתי אחר הזדמנות. מארי האמינה בי מהרגע הראשון, ופתחה בפניי את דלתותיו של העיתון המכובד. סיקרתי יחד איתה סיפורים רבים, בהם ההתנתקות מרצועת עזה, אירועי ציר פלדלפי, ועידת אנקרה, מלחמת לבנון השנייה וסיפורים רבים אחרים. עבדנו יחד באופן צמוד, ומהרגע הראשון התקרבנו והפכנו גם לחברים אישיים וקרובים.
את המילים הללו אני כותב בדמעות. אני מנסה לברור את המילים, אולי לספר על כמה אמיצה הייתה, אולי לספר על חוויה אישית שחווינו, אולי על הרגע הראשון שהכרנו, או על איך סיפרה לחברה משותפת על הסיקור בסוריה לפני כמה ימים ש"זו אחת המשימות הקשות בחייה".
האפשרות הזו, להביא את העדות מלב הקרבות, משכה אותה. לפני שנים, מעט אחרי שאיבדה את העין השמאלית בסרי לנקה, היא התראיינה לסרט תיעודי עליה. "כשאתה מסקר מלחמה", היא אמרה אז, "אתה נבחן בכל רגע נתון, האם אני יכול לנהוג כך? איך אני יכול לעשות את זה? ואתה מבין, אתה מוכרח להבין, שהפגז הבא שיירו, יכול להיות מכוון אלייך". מאז, הסמל המסחרי שלה היה הרטייה על העין. זה לא הרתיע אותה. "אני לא אתלה את השכפ"צ", אמרה, ונשארה בשדה הקרב עד הרגע האחרון.
"אחת העיתונאיות הגדולות של הדור הזה"
כשעבדנו יחד בירושלים, היינו "חבורה" קטנה ומגובשת של כתבים מהתקשורת הזרה שהוצבו בעיר - ישראלי, אמריקנית, בריטי, הודית וצרפתייה-לבנונית. מי שאיחדה אותנו הייתה מארי. הנוכחות שלה תמיד הייתה מורגשת, היא הייתה מנהיגת ה"שבט" שלנו.
מהסכנה שנטלה על עצמה, היא תמיד ניסתה לגונן עליי. היא ידעה שאני חולם להגיע לאירן ולכתוב משם סיפורים נועזים - כמוה. נאלצתי להסתפק ברצועת עזה, שם הסתובבתי מעט לפני ההתנתקות להכנת כתבה על מנהרות הנשק ברפיח, ונקלעתי למצב מסוכן. היא התקשרה מלונדון וביקשה שאצא. אחרי שהבינה שחינכה אותי יותר מדי טוב, הרימה עוד טלפון - למוחמד דחלאן, ודאגה שישלח אנשים שיוציאו אותי. בכך הצילה אותי.
היא הייתה אחת העיתונאיות הגדולות של הדור הזה. לצערנו, הרצון שלה להאיר את הסיפור של חומס הסורית גבה ממנה את המחיר האולטימטיבי. רק אתמול דיווחה על נשימותיו האחרונות של תינוק סורי. עבור ההיסטוריה היא לעולם תהיה גיבורה. עבורנו החברים - כפי שאמרה לנו היום ליז דוסט, המגישה ב-BBC מארי הייתה רוצה, יותר מכל, להיזכר לא ככתבת מלחמות, אלא דווקא כ"סקיפר", שייטת. אהבתה הגדולה הייתה לים. בכל זמן פנוי שהיה לה, היא נרשמה לעוד מרוץ סירות יוקרתי. אני לא מוצא את המילים כדי להיפרד. הלב מסרב להאמין שאת המילים האלה אני מקדיש לה. יהי זכרך ברוך מארי.
אבירם זינו, עיתונאי. סיקר את ישראל עבור ה"סאנדיי טיימס" לצד מארי קולווין במשך כמה שנים