אסור שהזרקור יופנה למתלוננת

כ-165 אלף נשים חוו בשנה האחרונה הטרדה מינית במקום העבודה – כך עולה מנתונים שפרסם ביום ראשון משרד התמ"ת בעקבות סקר שערך ביוזמת קבוצת ארגונים, ובהם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. לעומת המספר העצום הזה, מספר המתלוננות על הטרדה מינית – נמוך בהרבה. על אף הניסיונות לטעון לתלונות שווא, נשים רבות מעדיפות שלא להתלונן ואף לא לספר לאיש על ההטרדה שחוו. חלקן עושות זאת מתוך ניסיון להקטין, גם כלפי עצמן, את האירוע הקשה שעברו, ואחרות שומרות על שתיקה מחשש שיאבדו את מקום עבודתן. יש גם מי שמעדיפות פשוט להמשיך בחייהן ולנסות לעבור לתפקיד אחר, עבודה אחרת, להיעדר כמה שיותר ופשוט לעבור יום אחרי יום.

ההחלטה האם להגיש תלונה ולדווח על הטרדה מינית במקום העבודה היא החלטה מורכבת ומסובכת המערבת שיקולים שונים. מצד אחד, תחושת הצדק אומרת כי חשוב להתלונן ולהביא למיגור ההטרדה. מצד שני, כל אישה שמתלוננת חושפת את עצמה לקשיים אדירים, שקשה להבינם – פגיעה בפרטיות, פגיעה בשמה הטוב, אובדן שליטה, חשש כי לא יאמינו לה, חשש לעתידה המקצועי, ועוד.

כל המורכבות הזו איננה באה לידי ביטוי ב"דיון הציבורי" המתנהל בימים האחרונים לגבי הפרשה האחרונה במשרד ראש הממשלה. כל פרשן ופרשנית רואים עצמם בני סמכא להחליט עבור עובדת משרד ראש הממשלה האם ראוי שתתלונן באופן רשמי או לא נגד ראש הלשכה נתן אשל, מה ההשלכות המשפטיות של אי הגשת תלונה שכזו, מה זה אומר עליה כבן אדם ועל אמינותה. זאת כמובן, לאחר שתמונתה המטושטשת פורסמה ברבים וכל בדל מידע שניתן היה לפרסמו עליה כבר פורסם. שוב, הזרקור מכוון אל האישה שיתכן ועברה פגיעה – מי היא, מה מעשיה, מה תפקידה ומה נסיבות חייה, ואילו מה שנותר בצל - זו הפגיעה עצמה והשלכותיה.

במסגרת אותו דיון ציבורי מתעלמים חלק ניכר מהפרשנים מדילמה לא פשוטה שבה מצויים עתה כל הנוגעים בדבר, למשל מה צריך לעשות ממונה שהגיע אליו מידע לגבי הטרדה בעוד האישה אומרת כי היא איננה מעוניינת בהגשת תלונה רשמית. וכן לא עולה במקביל לסדר היום השאלה האם ראוי לחייב את האישה להתלונן מרגע שהפרשה נחשפה. צריך להבין שברגע שהמוטרדת בוחרת לפנות לממונה עליה, הוא איננו יכול להתעלם מכך, וטוב שבמקרה הנוכחי הממונה לא התעלם.

החוק למניעת הטרדה מינית קובע מפורשות כי על המעביד חלה חובה למנוע הישנות של הטרדות מיניות ועליו לפעול בעניין אם הגיע לידיעתו מידע שכזה. אילו היו שלושת הבכירים בלשכת ראש הממשלה מתעלמים מטענות העובדת, הם היו פועלים בניגוד לחוק. אולם, מה לגבי עמדתה הברורה של העובדת, שאיננה רוצה לשלם את המחיר האישי הכבד? מה המקום של רצונה החופשי והכן שלא להמשיך בהליכים? האם יש להתייחס לכך? הרי כל המעודדים את העובדת להתלונן אינם מי שישלמו את מחיר החשיפה והדיווח, וכל כך קל להגיד לאחרות מה לעשות.

נשים רבות במצב הזה מוצאות את עצמן במצב לא פשוט – מצד אחד הן רוצות לשתף במה שעובר עליהן, ומצד שני ברגע שהן ישתפו לא תהיה להן עוד שליטה על התהליך. המציאות מלמדת שדווקא ברגע זה כדאי לעצור ולבחון את האפשרויות, ואף להתייעץ עם גורמי סיוע, כדי לקבל החלטה ולא להגיע למצב בו אין עוד בחירה ממשית.

ואולי חשוב מכך, זה שאנחנו, כחברה, חייבים לפעול ליצירת אקלים בטוח שיאפשר לנשים להתלונן מבלי שיחששו מאובדן הפרטיות, אובדן השליטה על התהליך, מבלי שפרטיהן המזהים יתפרסמו ברבים ושתמונתן תתגלה. ובעיקר עלינו להגיע למצב שבו ייפסק העיסוק האובססיבי כמעט בזהות המתלוננת ויתקיים דיון ענייני בהטרדה ובהשלכות הקשות שלה על החברה בכללותה.

קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:
לנשים: 1202 לגברים: 1203

כותבת המאמר היא היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית