פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מנודים בארצם - מחאת האתיופים הגבירה תחושת הנידוי

      מחאת האתיופים בקריית מלאכי השבוע, שנולדה מרוח המחאה, נופחה הרבה יותר ממידותיה. רמי שני טוען שהיא הציגה רק פן אחד של אפליית בני העדה, ומסביר מדוע המדינה המדינה אשמה

      המחאה של יוצאי אתיופיה בקריית מלאכי, הייתה תעלול תקשורתי. המעט שהיה בה, מכיל זעיר מזעיר ממה שבאמת מולידה כל חשיפה של פרשת קיפוח ואפליה: התגברות תחושת הנידוי. בלשון גורפת, אפשר לומר שאלה מביניהם המבינים היטב את השפה ומסוגלים לקרוא את הידיעות הפליליות בעיתונים ובאתרי החדשות, חשים צביטה חזקה מאוד בלב נוכח כתבות אודות בני העדה, שהתגלגלו מסיבות שונות אל מאחורי הסורגים.

      הפגנת האתיופים בקריית מלאכי, ינואר 2012 (דרור עינב)
      מישהו ניסה להרכיב על מגדל המחאות הכללי גם פרשה של לכאורה סירוב המוני לאפשר השתכנות דיירים אתיופים בקריית מלאכי (צילום: דרור עינב)

      לקראת יום שלישי, ניסה מישהו להרכיב על מגדל המחאות הכללי גם פרשה של לכאורה סירוב המוני לאפשר השתכנות דיירים ממוצא אתיופי, בשכונת מגורים בקריית מלאכי. נפחה האמיתי של הפרשה, נשאר בלתי ידוע, גם לאחר חקירת המשטרה בעניין. ספק אם הדיון שהתקיים בוועדת הקליטה של הכנסת יוליד מהלכים משפיעים על מי שהלך מחשבתו אינו בנוי להבחין ברוחב גווני האוכלוסייה. התעלול עצמו התברר כמכוער מאוד. הפגנת המאות נעדרה להט מחאה אמיתי, המנחים נאלצו לחמם את הבאים והתחושה בכיכר העיר הייתה של אסיפת בחירות.

      שלטי הקרטון שנשאו רבים מהמשתתפים הכילו אמנם סיסמאות בגנות הגזענות, הקיפוח והאפליה, אלא שחסר היה בהם מרכיב יסודי של פירוש המציאות. אמירה של אדם אחד או שניים, אינה הופכת חברה לפושטת רגל מוסרית. צריך הרבה יותר לשם כך. ניתן היה ליצור מעמד מרשים של הצגת זעם העדה תוך השענות על יותר רגליים, כי תחושת הנידוי בקרבם מורכבת מהרבה דוגמאות.

      במקרה הזה, הדרה של עולי אתיופיה משכירת דירות. הגם שהיא קיימת, היא תופעה שולית מאוד. דווקא את זאת ניתן היה לראות בהפגנה: "בבניין שלנו גרות חמש משפחות ממוצא אתיופי", נכתב על שלט שנשאה ילדה בהירה בת שלוש. על שלט אחר, עם זיקה ברורה לפרשת החזיר בסיפור "דירה להשכיר", הוצג מצב דומה בשכונה אחרת של העיר.

      ליוצאי אתיופיה יש הרבה סיבות אחרות לכעוס

      בשלב מסוים של ההפגנה, הועברה הודעה על תלונה מטעם האגודה לזכויות האזרח שהוגשה מטעמה למשטרת קריית מלאכי ובה דרישה לחקור סוכנויות תיווך בעיר, בחשד שהפלו יוצאי אתיופיה בניגוד לחוק. אכן נפתחה חקירה, אכן נחקרו אנשים, אכן נמצא שהיו שאמרו כי הם אינם רוצים להתגורר עם יוצאי אתיופיה בסביבתם. אין הבדל בין אמירה מהסוג הזה כלפי אתיופים לבין אמירה דומה כלפי חילונים במגזרים מסוימים, כלפי חרדים, כלפי דתיים, כלפי ערבים או כלפי כל מוצא אחר בפסיפס האוכלוסייה בישראל ולאורך השנים, שמענו כבר כמעט הכל. אפשר לכנות את זה "שנאה נקודתית". גזענות גורפת קשה למצוא בכך.

      ליוצאי אתיופיה יש הרבה סיבות אחרות לכעוס. פעולות הקליטה החפוזות של העדה בישראל יצרו הרבה מאוד מתח נוכח הדרכים שבהן ניסו לשלב אותם בארץ. המתח הזה נמשך גם היום והוא מתגלה בידיעות שונות על "גן נפרד", "כיתה מיוחדת", גם המונח "גטאות" כשכונות מגורים, נשמע לא אחת. קהילייה הנזקקת ליחס מיוחד כדי לקדם את עצמה, מולידה בסביבתה ניכור. הצבע והמבטא הם נקודות המשען והמשיכה.

      מול התקבצות מאות האלפים שתמכו ברעיון המחאה נגד יוקר המחיה, קולות של סירוב לאפשר כניסת דיירים בעלי גוון עור מסוים למתחם מגורים אינם מהווים כוח משיכה. עתה, בשביל למשוך המונים למחאה על נושאים אמיתיים, יהיה צורך להתאמץ באופן הרבה יותר משמעותי. תעלול המחאה - ההפגנה אליה נקראו האתיופים באמצע השבוע, עלול להתגלות ככזה שהוציא את העוקץ מפעולות מחאה נגד הבעיה האמיתית של הקהילייה: תחושת הנידוי מהחברה במדינה, שלא חסכה מאמצים ובעיקר הבטחות לקליטתה.

      עוד על מחאת האתיופים:
      הפגנה נגד הדרת אתיופים בקריית מלאכי: "שחור זה רק צבע"
      נתניהו: אין מקום בישראל לגזענות נגד אתיופים
      שרת הקליטה לעולים מאתיופיה: "תגידו תודה"