נאום קצב: שתלך המדינה לעזאזל

ב-9:04, כשיצא עבריין המין המורשע משה קצב אל המצלמות, רגע לפני שהוא נבלע בתוך כלא מעשיהו לריצוי עונשו, גם הגדולים שבמקטרגיו היו יכולים לחוש אמפתיה אל האיש. הביטו נא בפניו בקטעי הווידאו: פניו המכורכמים, חרושי הסבל והבושה, לא שיקרו עוד, לא היוו עוד מסיכה להסתרתו של גיהנום פנימי – אלה היו פניו של אדם מובס, אדם שאיבד את כל היקר לו, אדם שחרב עליו עולמו. הבעתו, על סף בכי תמידי, לא היתה דבר מה שאדם בעל לב יכול להישאר אדיש אליו.

אולם מרגע שפתח את פיו, מרגע שדקלם את הדברים שהכין מראש וכתב על הדף – איבד קצב לנצח את הזכות לחמלה.
עזבו כרגע את האגרסיביות בדבריו. לא היא העיקר. עזבו את האלימות האצורה בכל מילה ומילה. עזבו את התעלמותו המוחלטת מרגשותיהן של קורבנותיו. עזבו גם את הפאתוס המרחיק ומעורר הרחמים. לכל אלו התרגלנו. לא ציפינו למשהו אחר.

אבל לנאום התוכחה הפאתטי הזה, לכתב האישום הקולוסאלי הזה, להשוואה של כניסתו לכלא להוצאה להורג, ולניסוחים כמו "יום אחד ייפקחו עיניכם. המצפון של מי שעשה את העוולה יתעורר", יש משמעות אחרת. זו מתקפה כוללת לא רק על בית המשפט (לזה כבר התרגלנו), אלא על האתוס הציבורי, על מנגנוניה של המדינה כולה, ולכן במובן מסוים – על האלמנטים שבבסיס המדינה הזו, שגורמים לה לפעול ולתפקד.

את משמעות דבריו של האנס קצב ניתן לנסח בפשטות: אני לפני הכל. אני ועצמי, ואין עוד מלבדי. אם המדינה איננה אני, ואם המדינה הרשיעה אותי, ואם המדינה סירבה לקבל את דברי – שתלך המדינה לעזאזל. אם היא תקבור אותי – אקבור אותה אני. תמות נפשי עם ישראלים.

האירוני הוא כמובן, שעד לפני חמש שנים, קצב דווקא פירגן מאוד למוסדות האלה שמקיימים את מדינת ישראל. בזכותם הוא נבחר לראשות עיר, ולאחר מכן לכנסת, לשר – ולבסוף כאזרח מספר אחת. אותו מנגנון ממלכתי היה חשוב ומכובד, כל עוד הוא סיפק כיבודים לאגו ההולך ומתנפח של משה קצב. כל עוד שירת המוסד את האני.

וזו התוצאה הרת האסון של התנהלותו של קצב לכל אורך הדרך, שהנאום החצוף הזה הוא רק קרשנדו מהדהד בקונצרט שעליו הוא מנצח מזה חמש שנים. כי לכל אורך הדרך זעק מסר אחיד וברור מדבריו והתנהגותו של הנשיא האונס: הממלכה מתה. הממלכה חשובה כקליפת השום. הממלכה היא כלי לסיפוק מאווייו של האני. זהו, אגב, מוטו ששותפים לו לא מעט אישי ציבור. שרים, ח"כים וסתם בעלי תפקידים שמציבים את עצמם לפני כל דבר אחר, שעבורם כל האמצעים כשרים למען המטרה, והאמצעים תמיד ציבוריים, והמטרה תמיד אינדיבידואלית.

כשאנו אומרים כי פניו של קצב היו אלו של מי שאיבד את היקר מכל, שחרב עליו עולמו – אין זו מטאפורה. כיוון שבחייו של קצב אין דבר מלבד הוא עצמו. ובפעם הבאה שתשאלו לאן נעלמה האחדות החברתית, לאן פרחה לה הערבות ההדדית – הציצו שוב בנאום הזה של משה קצב. מי שנבחר לאזרח מספר אחת הוא אלגוריה לחברה כולה.

עוד בנושא
מאחורי סורג ובריח: משה קצב נכנס לכלא מעשיהו
קצב בדרך לכלא: מוציאים אדם להורג, קברתם אדם חי