על המדרכה, לצד האוהל שלו, אל מול זרם בלתי פוסק של אנשים, עומד צעיר כהה עור ושואל את העוברים ושבים האם מישהו מעוניין לדבר איתו על המתרחש בעולם. הוא הגיע ללונדון מזימבבווה, והצדק החברתי אותו הוא מבקש הוא פלישה למדינתו, אחת המדינות העניות בעולם, הנשלטת כבר יותר משלושים שנה על ידי הרודן רוברט מוגבה. הצעיר, שלא רוצה להזדהות בשמו, מבקש מהבריטים להתערב.
"אני מעדיף שנהיה כמו עירק או אפגניסטן" הוא אומר, "אבל אצלנו אין נפט ואין משאבים יקרים, אז האירופאים והאמריקאים לא מתערבים". הוא יודע מה קורה בשתי המדינות אותן הזכיר, מודע למספרים האסטרונומיים של הרוגים אזרחיים, אבל מבחינתו רק ככה ניתן לזרוע זרעים של צדק במדינתו. ולכן הוא מבקש ממני שאפנה לחבר הפרלמנט שמייצג אותי ואבקש שאנגליה תפלוש לזימבבווה.
במרחק כמה מטרים מהצעיר האפריקאי עומדת חבורת מבוגרים וגם הם רוצים לדבר. להם אפילו יש עלון מודפס. העלון מאשים את משפחת רוטשילד ואת קבוצת בילדרברג בניסיון ליצור סדר עולמי חדש על ידי יצירת משבר כלכלי. מספר צעדים מהם, צעיר בריטי צועק שיר ראפ על כך שהוא לא יפסיק לצעוק עד אשר תהיה לו הזדמנות להתקדם בחיים ולהרוויח בכבוד.
"בנק של רעיונות"
מאהל המחאה הראשי של לונדון, הנמצא לצד קתדרלת סנט פול, הוא עסק צנוע, זעום בגודלו בהשוואה למאהל רוטשילד בשיאו. הוא גם צעיר יחסית - הוקם רק ב-15 באוקטובר, ונעקר פעם אחת ממקומו על ידי המשטרה. גם בצילה של כנסיית הענק, חייהם של כל המעורבים בעניין לא היו קלים - בתחילת הדרך דרשה הנהלת הכנסיה כי המאהל יפונה, ולאחר שבוע של מאבקים פנימיים בתוך הכנסייה אולצו המתנגדים למאהל להתפטר.
כיום המאהל נמצא תחת חסותה של סנט פול, אך עיריית לונדון מתחילה לאבד את סבלנותה. בהתחלה העירייה עוד סבלה את המפגינים אולם התהלוכה המסורתית של לונדון (Lord Mayor's Show) שינתה באופן חסר תקדים את מסלולה כדי לעקוף את המפגינים. ומדובר כאן באירוע שמתקיים מאז 1535, ולא בוטל גם במלחמת העולם השניה. שלשום, הוציאה העיריה צווי פינוי ליותר מ-200 האוהלים במתחם. 24 שעות לאחר הוצאת הצווים, דיווחו המפגינים כי אף אחד לא עזב. 36 שעות לאחר הוצאת הצווים, השתלטו המפגינים על מבנה נטוש של בנק UBS באזור, והכריזו כי הם פותחים "בנק של רעיונות". השם "בית העם" היה תפוס, כנראה.
מחאה קוסמופוליטית
ביקור במאהל, והשוואתו למאהל הישראלי, מראים כמה דומים וכמה שונים הם המאבקים החברתיים ברחבי העולם. מצד אחד -המאהל נראה ומתנהל בצורה זהה לגרעין המאבק הישראלי. ישנם נאומים, הרצאות של כלכלנים ועובדים סוציאליים. יש גם הרגשה של שיתוף באוויר. מאוד נחמד לראות כלכלן בחליפה יושב מול קהל של כמה עשרות אנשים, מכל הגילאים ומסביר להם לא רק מה לא בסדר בעולם אלא איך הם יכולים לשפר את מצבם. וכל זה בחינם, כמובן ופתוח לכולם.
מאידך, מאהל רוטשילד מעולם לא הצליח להתנתק עד הסוף מנושא-העל ממנו ניסה להתנתק בכל הכוח - "המצב הבטחוני". לאנשי מאהל לונדון יש את הפריווילגיה להיות הרבה יותר קוסמופוליטיים והם עוסקים בכל עוולות העולם. הסטיקר "די לכיבוש טיבט" מופיע על הקיר בו מישהו כתב בטוש "אל תתקפו את אירן, מלחמה זה לא הפתרון". מישהו אחר הוסיף בעט "אירן היא מדינה יפהפייה". על צד אחר של אותו הקיר קוראים לעוברים והשבים להשתמש בלינוקס ולא בחלונות.
העניין הוא שבהשוואה לריבוי הקולות הזה, העמימות של המושג "צדק חברתי", בגרסתו הישראלית, הוא התוכנית הכי מגובשת בעולם. בישראל לפחות ניתן היה להבין בערך מהו אותו הצדק החברתי עליו מדברים, ואילו כאן זה נע בטווח שבין השתלטות על זימבבווה ועד לקונספירציה של משפחת רוטשילד, כשבאמצע נמצאים האזרחים הבריטים שפשוט רוצים לחיות יותר טוב אבל לא יודעים איך להגיע לבטחון כלכלי.
הגיבוש, יש לקוות, יבוא אחר כך. בעוד זמן מה, אם המחאה תחזיק מעמד, היא תוכל להתלכד סביב רעיונות מעשיים ולא סביב סיסמאות, כפי שקורה היום. ולמחאה הלונדונית יש יותר סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן - אירועים שיכולים להסיח את דעת האומה מהמאבק החברתי מתרחשים שם בתכיפות נמוכה הרבה יותר מישראל.
עוד באותו הנושא
גיבורת המחאה בארה"ב: בת 84 שרוססה בגז מדמיע
המפגינים בניו יורק: "נשתק העבודה בוול סטריט"
ניו יורק: בית משפט גיבה פינוי מאהל וול סטריט