פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ולילד בוודאי יקראו על שמי

      הרעם האדיר של 2 בצהריים תופס את מוטי אביעם בדרום רמת הגולן. מט"ק צעיר בן 20 שלא חווה יום קרב מימיו. מאותו רגע ובמשך 30 שעות מיטלטל אביעם בתוך הכאוס. זהו סיפורו

      עד סוף יום הלחימה השני היתה פלוגה ו' כבבואה של חטיבה 188, ושל הצבא הסדיר בכלל. המ"פ אבי רוניס, הסמ"פ תני, מ"מ 3, סמל מחלקה 2, תותחן 2א - נהרגו. 14 הלוחמים ששרדו ממחלקות 2 ו?3, ואני ביניהם, פצועים ונצורים בתל א?סאקי. כל שלושת הטנקים של מחלקה 2 נגמרו, וכך גם שני טנקים של מחלקה 3. אחרון הטנקים שלהם הצליח לסגת ולחזור אל המלחמה מצידה השני של הרמה. מחלקה אחת שרדה את הלחימה, והטנקים שלה שימשו כלי חילוץ לחיילי החי"ר שנקבצו לתל פארס. בדרך נסיגתם הם נפגעו מאש כוחותינו וספגו נפגעים, אך רובם שרדו והמשיכו בלחימה.

      עוד על מלחמת יום הכיפורים:
      38 למלחמה: תעלומה שנפתרה
      אריה שלו: שאלת האחריות למחדל תהדהד גם אחרי מותו
      מסמך מ-73’: עיתונאים התנצלו על דיווחי המלחמה

      ביום שני בבוקר, 8 באוקטובר, אמרה אמי לאבי שיתכבד נא וייגש לבית סוקולוב בתל אביב, מקומו של דובר צה"ל, לשם היה שייך אבא במילואים, יפעיל את קשריו ויבדוק מה קורה ברמת הגולן, למה לא שומעים מאומה מהחזית הצפונית, ומה קרה למוטי בחטיבה 188. אבא פגש בחבר שלקח אותו למי מהקצינים שיכול היה לתת תשובה מוסמכת (פחות או יותר, אם בכלל היה מישהו בצה"ל שיכול היה לתת תשובה כזו), ואבא שאל מה קורה עם חטיבה 188. "188? נמחקה מסדר הכוחות של צה"ל!" היתה התשובה.

      זה היה לאחר שהמח"ט בן?שוהם, הסמח"ט ישראלי וקצין האג"ם נהרגו ליד נפח. מכיוון שאבא לא היה אדם שיכול בקלות להביע רגשות, בייחוד מול ילדיו, לא הצלחתי אף פעם לשמוע מה הוא הרגיש בשנייה הזאת, כשהמשפט נזרק לחללו העשן של החדר בבית סוקולוב. אבל את התשובה הזאת הוא לא הביא לאמא, כמובן.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      מראש השנה היינו בכוננות גבוהה וישנו בסרבלים ונעליים. חדר המט"קים של מחלקה 2 פלוגה ו' היה בבית סורי, אחד מכמה מבנים שהיוו את מפקדת הפלוגה בג'וחדר.

      המבנים האחרים היו מטבח, מגורי מפקדה, מגורי צוות וחדר המ"פ, אבי רוניס. מסביב למבנים, שלוש סוללות עפר שמאחוריהן ניצבו ארבעת הטנקים. מקלחת אפשר היה לעשות בתורנות, אחד בכל פעם. בחדרי, בארון המתכת האפור, היה מונח הספר של הסקר הארכיאולוגי של יהודה שומרון וגולן, תמיד קיוויתי שיהיה לי קצת זמן לצאת ולבקר באתרים, אך במעט הזמן שהשגתי במהלך שהותי בקו הנוכחי הגעתי רק עד חאן אל ג'וחדר, המ"פ לא הירשה להתרחק יותר.

      בראש השנה היינו בחיפוי על כוחות ההנדסה שנכנסו למקש את "ציר הנפט". כל כך רציתי שיקרה משהו, שנצטרך לפתוח באש... אני, שהגעתי לחטיבה 188 כדי להילחם, או כמו שאמרתי בראיון שבו הודעתי שאיני רוצה ללכת לקצונה: "אני רוצה להפסיק לירות על חביות", ולכן ביקשתי להגיע כמט"ק לחטיבה 188, החטיבה היחידה בשריון ש"עשתה משהו" בימים ההם. אבל מאום לא קרה באותו לילה, כמו שלא קרה מאז שהגעתי לחטיבה. כאילו הבאתי "מזל רע". כמה שבועות לפני הגעתי נערך יום הקרב האחרון עם הסורים, ואני המשכתי לירות על חביות ושלדי רכב עוד פעמים רבות...

      דווקא כוננות זו של החגים העלתה בי את האדרנלין. היו אפילו פיסות מידע שהביא קצין המודיעין על "ניסיונות מחטף של הסורים, איזה מוצב אחד או משהו כזה, ואז נראה להם". בביקורת החימוש שנערכה לפני החגים היו החטיבה, הגדוד והפלוגה במצב מצוין. הראיתי לבקר החימוש שבא לבדוק את הטנק שלי שאיני מצליח לעשות תיאום כוונות בצורה מושלמת, וכשמסתכלים דרך משקפת תיאום הכוונות מצד אחד שלה, ה"צלב" זז מהמטרה כשמסתכלים מהצד השני.

      מסקנתו היתה: "התותח שלך עקום ונצטרך להחליפו". יכול להיות באמת שהחליפו אותו אחרי המלחמה, כשחילצו את הטנק שלי משדה המוקשים של מוצב 116.

      יום שבת, יום כיפור, קצת לפני 2 בצהריים, שכבתי על המיטה כשרעדה האדמה. הקולות היו מוכרים מהאימונים, אך לא בעוצמה כזו. בתוך חמש שניות מצאתי את עצמי בטנק, בכיסא המפקד, מתחבר למערכת הקשר. "נהג, תניע", אמרתי לסוויסה. "לעמדות", הודיע נתי בקשר המחלקתי, ריב הוציא את ראשו החוצה מתא הטען?קשר ואת פחימה התותחן הרגשתי יושב במקומו בכיסא התותחן. המנוע הרעים בקולו האדיר, שמילא אותי תמיד בתחושת עוצמה, והטנק יצא ראשון מהמיפתח שבין שתי סוללות העפר, כשמאחוריו הטנק של נתי המ"מ ואחריו הטנק של אשר.

      עומד גבוה על כיסא המפקד, הרגשתי שרגליי רועדות (התרגשות? פחד?). לעיניי נפרשו מרחבי הבזלת של דרום רמת הגולן, במחזה כמעט אפוקליפטי: שדות הבזלת היבשים של אוקטובר צימחו אלפי פטריות אבק, עד קצה האופק. העשב היבש של שלהי הקיץ בער, הרעם היה אדיר. "כך, אם כן, מתחיל יום קרב", חשבתי לעצמי, מט"ק צעיר שלא חווה אף יום קרב, צמא ריח אבק שריפה ושבע ירי על חביות.

      הוותיקים לימדו אותי שכשנעלה לעמדות ונתחיל לצלוף על טנקים סוריים ונתחיל להשמידם, יישמעו בקשר הקריאות "עוד בקבוק שמפניה", ועוד, ועוד. ואז, אמרו לי, יגיחו מטוסי חיל האוויר ויפציצו את העמדות הסוריות, וכך נחגוג עוד יום קרב מהולל, עוד יום של אופוריה צה"לית.

      נהמה אדירה נשמעה מעלי, בעודי עומד על כיסא המפקד, גבוה בצריח, מנסה להבין את שדה הפטריות האפורות הצומחות כל הזמן מסביבי ברעם מלווה באבק ורסיסי בזלת. אני נושא עיניי למעלה לראות את מטוסי חיל האוויר שטסים לצלוף בסורים ורואה מחזה משונה: די נמוך מעלי חולף מטוס לא מוכר, אף פעם לא ראיתי כזה. "הי, זה מופיע בחוברת לזיהוי נשק אויב", אני חושב לעצמי, גם באופן די משונה יש לו עיגולים צבעוניים מתחת לכנפיים במקום מגן דוד כחול.

      כשחפצים מוארכים נושרים מכנפיו לעברי אני קורא לריב לצלול פנימה. אנחנו סוגרים מדפים כשהפצצות מתחילות להתפוצץ מסביב לטנק, אבל לא פוגעות בו. עיניי נעוצות במשקפת המפקד שלפניי, תחתיתה העשויה מראה משקפת את פרצופי. דרך המשקפיים אני רואה לתדהמתי זוג עיניים פעורות בגודל חריג מן הרגיל, מעולם לא ראיתי דבר דומה לזה. זו היתה כנראה הפעם היחידה שארגיש משהו ביומיים הקרובים, או יותר נכון, ידעתי שזה פחד.

      אריאל שרון וחיים בר לב בחזית הדרום במהלך מלחמת יום הכיפורים (AP , Israel Government Press Office/HO)
      אריאל שרון וחיים בר לב במהלך המלחמה (צילום: AP)

      מבלי לדעת, מבלי כוונה, ביצע המוח שלי לחיצה על כפתור התרגולת, נעשיתי מכונת קרב, המוח עבד במקביל למנוע הטנק, לתמסורת, לצידוד הצריח, לכוונת התותח.

      "סע לרמפה", אמרתי לסוויסה והטנק דהר בדרך העפר, באבק של טנק 2 אל שתי הרמפות שמצידי "ציר הנפט". עלינו לעמדות ברמפה הצפונית כשנתי ניצב במרכז. "אנחנו בתרגולת יום קרב", אומר נתי המ"מ ונכנס לעמדת ירי, "אני יורה, 2ב מטווח, 2א צופה טילים". בתוך שניות אשר קורא לי: "2א, טווח אותי, אני מזהה מטרות".
      "כאן 2א, איפה, אני לא רואה כלום".
      "2א, שים לב להיכן אני יורה".

      אני מנסה לעקוב ולראות היכן נוחת הפגז של אשר ולא מצליח. ואז, דרך עיניות המשקפת, אני רואה טנקים רבים הנמצאים בעמדות או עולים לעמדות. נראה כאילו מאחורי כל סלע מציץ פתאום קנה. הרבה יותר מאשר העמדות והטנקים המחופרים שהכרנו מסקירת המודיעין. אני רואה רשפים של יציאות ושומע שריקות פגזים מעל ראשי. נתי פוגע בטנק הראשון, פטריית עשן שחור שבליבה עמוד אש, ואנחנו צוהלים. "כל הכבוד 2, שמפניה ראשונה למחלקה!" (גם נתי היה מפקד צעיר בגדוד ולא זכה לחוות יום קרב, רק אשר וכמה מאנשי צוותי הטנקים עוד זכרו את בקבוקי השמפניה מלפני שנה).

      אני אומר לאשר שזה לא הגיוני שאני אטווח אותו כשיש כל כך הרבה מטרות, ולמרות שזו התרגולת החטיבתית, כדאי שגם אני אפתח באש על מטרות שאני מזהה. אני חושב שפשוט רציתי כבר להשמיד את הטנק הראשון שלי... כששלום מזהה מטרה, הוא יורה. "שכחנו להוריד את כיסוי הקנה!" זועק ריב, "אני חתום עליו...". מתברר שדווקא חמי, הטען?קשר של אשר, ירד מהטנק, עלה על הסוללה והוריד את כיסוי הקנה של טנק 2ב. "למה סתם לחטוף משפט אחר כך?" הוא אומר.
      התחלנו גם אנחנו לפגוע בטנקים סוריים. הארטילריה הסורית שזחלה אחרינו מגיעה אל תוך הרמפות ומפעילה עלינו לחץ כבד, הפגזים מתפוצצים סביבנו, קרוב מאוד. ברעם אדיר אחד של פגז קרוב מתעופפות פלטות הבזוקה של צד אחד שלי. "כאן גפרור 2ב", אני שומע את קולו של שחר, התותחן של אשר בקשר. "אשר נפגע, אני מפנה אותו לו?רים" (שם הקוד למפקדת הפלוגה בג'וחדר).

      אני רואה את הטנק של אשר נוסע חזרה מערבה. נשארנו שני טנקים על הרמפה. פגז שנחת קרוב לטנק של נתי קיצץ את האנטנות של טנק המ"מ, אז שנינו עומדים בעמדות ללא קשר אלחוטי בינינו. מכיוון שעד עכשיו הייתי עסוק בלצוד טנקים סוריים בעמדותיהם ובאיתור טילים שנורו עלינו, היו עיניי נעוצות דרך המשקפת בשטח הסורי שהכרתי היטב ולא נתתי מבט רחב אל הגיזרה כולה. לפתע, כשאני ניתק מן המשקפת ומסתכל אל ציר הנפט שנמשך ככביש ישר עשרות קילומטרים לתוך סוריה, אני רואה על הכביש שיירה ארוכה של טנקים וכלי רכב משוריינים סוריים, כמו נחש ארוך שעולה ויורד בכביש. אני עומד המום, מנסה לעכל את שרואות עיניי. בראש השיירה נע טנק עם ערכת "נוכרי" (מתקן לפיצוץ מוקשים), ואני רואה כיצד הוא מפוצץ את המוקשים שהניחו חיילי ההנדסה רק ימים מספר קודם לכן. בעודי מביט בתדהמה, מפיל הטנק את שערי גדר המערכת.

      מטרים ספורים ממערב לגדר המערכת היתה תעלת הנ"ט, שהיא תעלה עמוקה ורחבה, שבצידה המערבי, הפונה לעברי, סוללת עפר גבוהה. תפקיד התעלה לבלום את הטנקים, והיא מגיעה לשני צידיו של כביש המערכת. כשהגיע הטנק הראשון אל בין תעלות הנ"ט פגע בו התותחן שלי ישירות. החיילים הסורים קופצים מהטנק, ואני פוקד "צוות מקלע אש!" המקלע המקביל ואני, במקלע המפקד, פותחים בירי צפוף אל צוות הטנק הסורי הנמלט אל תעלת הנ"ט. כמו באימונים, אבל הפעם לא אל מטרות קרטון, מבלי יכולת לחשוב מדוע אנחנו יורים בהם כבמטווח ברווזים ופוגעים בהם.

      השיירה הסורית נעצרת, בלי יכולת לעבור. אני ממשיך לטווח את פחימה אל הטנקים האחרים בשיירה: "עכשיו אתה יורה בתותח כאילו שהוא מקלע, פגז אחרי פגז, ברגע שריב (הטען?קשר) צועק: 'טעון!'" אני רואה שגם נתי יורה בהם. עכשיו ברור לי שחיל האוויר יחסל אותם בתוך דקות. מכיוון שלנתי אין קשר, אני קורא למ"פ (וואו, אני הצעיר פותח בשיחת אלחוט עם המ"פ!!!) "ורים, כאן 2א, מבקש סיוע אווירי". לאחר דקה מגיעה התשובה: "2א, אין סיוע אווירי, סוף".

      בשריון כשהמ"פ אומר סוף, אז זה סוף, בייחוד אצל אבי רוניס. אבי היה מ"פ קשוח, עוד לא למדתי להכירו מספיק, חוץ מאת קשיחותו. רק כמה שבועות לפני שעלינו לקו נכנסתי למשפט אצל אבי. הרס"פ הכניס אותי ב"שמאל?ימין", כומתה על הראש, ונדרשתי להצדיע. נשפטתי על כך שבמסדר הטנקים, לפני היציאה, לא היה לי כובע א', רק כובע עבודה. קיבלתי ריתוק. בחטיבה 188 באותם ימים, עם יציאות של פעם בחודש, זה אמר לא להיות בבית חודשיים. אז סוף זה סוף ולא מתווכחים. ובכל זאת, מוחי הקטן שעובד בתרגולת ולא בחשיבה מנסה לגלגל בתוכו את המשמעות של "אין סיוע אווירי". מה זה אומר? איפה חיל האוויר? אם היו מגיעים עכשיו הם היו מרקטים ומפציצים את הטור הסורי הזה לכל אורכו וגומרים את ניסיון המחטף הזה.

      היום אני יודע שבשלב הזה כבר היו מט"קים וקצינים שידעו שמדובר במלחמה. חלק הבינו את זה מעוצמת הקרב, וחלק שמעו ברדיו (בטנק של ניר במחלקה 3 היה טרנזיסטור). אני לא. אז מה זה כל מה שקורה מסביב? לא יודע. לא חשבתי. לא נתתי לזה שם. רק פעלתי. לחצתי על כפתורים. נתתי פקודות. הרמתי משקפת. מדדתי טווחים. הסורים דוחפים הצידה את הטנקים הפגועים והם בשטחנו. הארטילריה בתוך העמדות, צפופה ביותר. נתי מסמן לי לנוע אליו ואנחנו נסוגים. לא, לא נסוגים, אין דבר כזה בצה"ל, "משפרים עמדות לאחור".

      אברהם (אברשה) טמיר ז"ל במלחמת יום כיפור, עם אריאל שרון ומשה דיין (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)
      הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין, במלחמה (צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

      דרום רמת הגולן הוא אזור שטוח למדי. הגבעות כאן מתונות ואינן מאפשרות עמדות ירי טובות. הרמפות המלאכותיות הן העמדות הטובות ביותר, אבל אנחנו מוותרים עליהן בגלל האש הצפופה. הסורים מטווחים אותנו היטב, הם מגיבים כנראה על הפגיעות המדויקות שלנו בשיירה הנכנסת. אנחנו תופסים עמדות בשורת הגבעות שממערב לרמפות. שתי מחלקות של פלוגה ד' מגדוד 53 מגיעות לעזור לנו. זה משמח - אולי נצליח לדפוק עכשיו את הסורים! (קודם היינו שני טנקים נגד 150, ועכשיו נהיה שמונה!).

      אנחנו יורים על הטנקים הסוריים, והארטילריה שלהם רודפת אחרינו. תוך כדי תנועה ושינוי עמדה אני רואה את הטנק של נתי חוטף פגיעה ונעצר. הצוות כולו קופץ מהטנק, רץ ונשכב בתעלה שלצד הדרך. אני נוסע אליהם ואוסף אותם לטנק שלי. "סע לג'וחדר", אומר לי נתי, "אני אקח את הטנק של אשר".
      נוסעים. מולי מגיע טנק של פלוגה ד' וחולף קרוב מאוד אלי. הצריח שלו מרוח בדם, קרעי סרבלים וחלקי גופה. זו הפעם הראשונה שאני רואה הרוג, בקרב או בכלל בחיים, אבל המוח שלי לא במו?ד רגשי. לא הרגשתי, לא הקאתי, לא התרגשתי, לא עיכלתי.

      ראינו את הטנק של אשר, ונתי עולה עליו עם צוותו ואנחנו חוזרים אל ציר הנפט. הטנקים של פלוגה ד' פרושים בעמדות, ואנחנו מצטרפים ויורים בטנקים הסוריים המתקרבים. השעה בערך 5 אחר הצהריים. מגיעה הוראה לנסוע דרומה למוצב 116 ולחבור אל מחלקה 3 של יואב יקיר, שלוחמת בטנקים סוריים בתוך המוצב ותחמושתה אוזלת. לנו עוד נשארו פגזים. מגיעים לכביש הראשי, פונים דרומה ומתחילים לנסוע לכיוון מוצב 116. לא נוסעים על הכביש. בחטיבה 188 אסור לנסוע על כבישים. כבר בימי המח"ט הקודם פדהל'ה, מי שנסע על הכביש או לא חצה אותו על גבי צמיגים נשפט ונכנס ל?30 יום לכלא. לא רק שמעולם אף אחד לא אמר לנו שבמלחמה זה מבוטל, הרי בכלל לא ידענו שאנחנו במלחמה.

      ממשיכים לנסוע עד הסוף בשבילי העפר הצמודים לכביש. טוב שלא צריך לחצות אותו, כי אז היינו נאלצים גם לרדת מהטנקים, להניח צמיגים ולכוון את הטנק מבחוץ שלא יפגע חלילה בשולי הכביש, שלא ניכנס לכלא או נחטוף קנס. נוסעים דרומה לאורך דרך העפר הצמודה ממזרח לכביש הראשי ג'וחדר?רמת מגשימים. המ"פ מודיע לנו שפלוגה מגדוד 82 של חטיבה 7 יורדת דרומה לסייע לנו ולמחלקה 3.

      נתי נוסע ראשון, חושך של אוקטובר, השעה 7 בערב, ופתאום, בחשיכה, קרוב משמאל, אני מזהה טנק נוסע מצפון לדרום ואני רואה שמפנה הגזים שלו בקצה התותח ומבין שזה טנק סורי, הנמצא במרחק כ?50 מטרים ממני, ועוד רגע נתי יתנגש בו. על הצריח יושב המט"ק הסורי ומעשן סיגריה. מציצה, הבהוב אדום של הסיגריה, עד כדי כך קרוב.

      "פחימה, תנמיך קנה ותרביץ פגז", אני לוחש לתותחן, שהסורי לא ישמע. "אבל אולי זה טנק שלנו", אומר פחימה בחשש. "תירה כבר", אני לוחש בלחץ. בשנייה זו מזהה גם נתי את המתרחש, וממרחק קצר ביותר פוגעים בטנק הסורי שני פגזים והוא מתפוצץ. גל חום שוטף את פניי ואני צולל לתוך הצריח. באור הבעירה אנחנו רואים טנקים נוספים בעקבותיו, נוסעים אחורה ותופסים עמדות ירי מאחורי תלולית קטנה מתוך הבנה שהסורים יתפרסו במטרה להשמיד אותנו.

      נתי קורא ליואב יקיר, מ"מ 3: "3, כאן 2, הציר אליך חסום". "2, תגיע אלי מדרום", עונה לו יואב. ושוב אנחנו בתנועה. לפתע נעצר הטנק של נתי, הוא עולה על הטנק שלי ואומר לי שמכשיר הקשר התקלקל והוא מחליף איתי את הטנקים. אני עולה על הטנק שלו וממשיך בנסיעה. במבט אחורה אני רואה אבוקות נדלקות על הכביש ושומע ירי ופיצוצים. הבנתי שכוח העזר של חטיבה 7 עלה על מארב. מרחוק אנחנו רואים כבר את צלליתו של מוצב החי"ר 116.

      עשן כבד של טנקים ונגמ"שים סוריים מכסה את האזור. לפתע נבלע נתי בתוך אחד מעמודי העשן ואני מאבד אותו. אני רואה צללית של טנק בין עמודי העשן, ולאור הבעירה אני מצודד צריח ושם את פחימה "על". ברגע האחרון אני מזהה שזה טנק של מחלקה 3 בתנועה, הוא נעלם שוב בין ענני העשן.
      הבעיה בקשר היא ששומעים אותי אבל אני לא יכול לשמוע אותם, ואני חושש לפגוע בטנקים שלנו. "כאן 2א, אני עוזב את השטח לתקן את הנוכחי". אני נוסע אחורה כחצי קילומטר ועוצר. אני מורה לנהג לדומם מנוע, כדי לדעת אם אין בקרבתי טנקים סוריים. שקט מדהים בחוץ. במרחק של כמה מאות מטרים אני רואה אורות של פנסי יד ושומע קולות, כנראה בערבית. אני חושש שאלו חוליות חי"ר, לוחמי קומנדו או אנשי תצפית קדמיים. הטען?קשר מבקש לצאת החוצה להשתין. "בשום פנים", אני אומר. "תשתין במימייה".

      אני מפרק את מכשיר הקשר, מנקה, מושך, מבריג, ופתאום הכל מסתדר. "2א, בוא תעזור לי, עליתי על מוקש ופרסתי זחל", אני שומע את קולו של נתי המ"מ. אני מתחיל בנסיעה חזרה עם הצוות שלי. בעודנו נוסעים לבד, בחושך, ללא אורות, לאורך גדר המערכת, מזהים אותנו טנקים סוריים ופותחים עלינו באש. איזה פחד!!! "נהג, תן גז!" הטנק שועט קדימה ונחלץ מהירי ללא פגע. אני נכנס לאזור המוצב ונתי מכוון אותי: "אני על כביש הכניסה למוצב". אני נוסע בזהירות על הכביש, בין הטנקים הסוריים הבוערים, כדי שלא אעלה גם אני על מוקש, עד שאני נצמד לנתי חזית אל אחור. הצוות המקורי שלי ונתי נכנסים אלי לטנק.

      "בשמיים שובלים של אש, כנראה טילים נגד מטוסים"

      נסענו לעבר שלושת הטנקים של מחלקה 3 - של יואב יקיר המ"מ, ניר עתיר סמל המחלקה ויאיר וקסמן הגור. העברנו להם מעט מהתחמושת שהיתה בטנק היחיד שלנו. השעה בערך 9 בערב, שקט מופלא השתרר, אפילו ירי של כדורים לא נשמע. ישבנו על הטנקים, דיברנו, הלוואי שיכול הייתי לזכור על מה. אני רק זוכר את הסיפור של יאיר על כך שהופיע מולו טנק סורי ולא היו לו יותר פגזים, אז הוא ירה משני המקלעים ופגע במכלי הדלק החיצוניים של הטנק הסורי, והוא נדלק.

      פתאום נשמע רעש חזק של מנועים. אנחנו קופצים לטנקים, יואב פותח בירי מן המקלע, ובתגובה אנחנו חוטפים אש נ"ט נוראית. הם בטח ראו אותנו כמעט כבאור יום עם אמצעי האינפרה אדום שלהם. פגז פוגע בכנף שמאל של הטנק שלי, והוא מתחיל לבעור. בעזרת מטפים אנחנו מכבים את האש וחוזרים במהירות לטנק. אני יושב על כיסא המפקד ונתי עומד בין רגליי. "נהג, אחורה מהר", פוקד נתי, נהמת המנוע המתאמץ הופכת לחבטה אדירה - ודממה. "אנחנו בתוך תעלת הנ"ט", אומר נתי. בנסיעה לאחור, בחשיכה ותחת ההפגזה הסורית, נסענו היישר אל תוך תעלת הנ"ט. יופי של תכנון של חיל ההנדסה. זה בהחלט עוצר טנקים. לא רק של האויב, גם שלנו. להם היו טנקי גישור, לנו לא.

      הטנק תקוע בעומק שני מטרים, הקנה שלו מזדקר גלמוד לשמיים. חובשים קסדות, מצליבים את העוזים, שמים רימונים בכיסים, והצוותים 2 ו?2א של מחלקה 2 פלוגה ו' רצים שפופים בתוך תעלת הנ"ט, מחפשים מוצא.

      מכיוון צפון אנחנו שומעים קולות בערבית, ומניחים כי בתוך התעלה מצאו מחסה גם צוותים סוריים, אולי אלו שפגענו בהם קודם. אנחנו רצים דרומה כמה עשרות מטרים, עד שמוצאים מקום לעלות החוצה מהתעלה. מחפשים בחושך את הצלליות של טנקי ה"שוט" של מחלקה 3. בסוף אנחנו מוצאים את שני הטנקים ומתחלקים ביניהם. אומרים לי שבטנק השני יואב המ"מ נפגע קשה. הפקודה שהגיעה היא לנוע דרומה לתל א?סאקי, שם נמצאים טנקים של חטיבה 7 ואפשר יהיה להתחמש מהם.

      מתחילים לנוע. מרחוק אפשר להבחין בצללית של תל א?סאקי. פתאום חבטה עזה, והטנק שבו אני נמצא נעצר: נתקלנו בסלע גדול. אנחנו נוטשים אותו ועולים על הטנק של יואב. גופתו כבר מונחת בסל הצריח. אין מקום לכולנו בפנים, אז אני מוצא את עצמי רכוב על חזית הצריח, חובק את תותח ה?105 מ"מ.
      עולים בדרך העפר לראש תל א?סאקי. כשהטנק נעצר, אני קופץ ממנו. מה שאני רואה זו שיירת טנקים לאורך דרך העפר של התל. מצפון לדרך היה חדר בטון קטן עם פרוזדור שמוביל אליו, וסמוך לפתח עומד נגמ"ש BTR צה"לי וסביבו כמה חיילים שלא הכרתי. אומרים לי שהם מגדוד 50, הנח"ל המוצנח. בראש התל, בתחילת השיירה, עומד טנק פגוע של חטיבה 7, בהמשך עוד שלושה טנקים שלהם ואחריהם שני הטנקים של מחלקה 3, שאיתם הגענו. התברר כי הטנקים של חטיבה 7 הם ניצולי המארב הסורי שאנחנו נתקלנו בו לעת ערב, לפני שעות ספורות.

      בשמיים שובלים של אש, כנראה טילים נגד מטוסים.
      אני מוצא את עצמי מעביר תחמושת מהטנקים שלהם לטנקים שלנו, רץ בין הטנקים עם פגזים בידיים, וכבר ברור לי שכשהם יירדו למטה להמשיך בלחימה, אני נשאר פה כי אין לי טנק. לפתע נפתחת אש תופת על התל. אש מנשק קל, RPG ומרגמות, נוחתת עלינו בעוצמה. אני זורק הצידה את הפגז שהחזקתי ביד. מי שיש לו טנק קופץ פנימה, הנהגים מניעים, וארבעה טנקים יורדים למטה. אני והצוות שלי, ועוד כמה חלקי צוותים אחרים, נכנסים אל חדר הבטון, שיכונה מעתה "הבונקר". בפנים חושך מוחלט, חדר שגודלו בערך 4x4 מטרים, שמשני צידיו אפשר למשש מיטות דו?קומתיות.

      חיילים ישראלים נחים לצד טנק המכוון לעבר הרחוב הראשי בביירות, 1982 (AP)
      "פגז פוגע בכנף שמאל של הטנק שלי, והוא מתחיל לבעור" (צילום ארכיון: AP)

      התיישבנו על המיטות. אני לא זוכר אפילו דיבור אחד. לחדר נכנסו גם כמה לוחמים שהציגו את עצמם כחיילי גדוד 50 של הנח"ל, ושמעתי שמות כמו מנחם, לייזי, רוני, שייקה. לא אפשר היה לראות פנים. האש בחוץ שככה כשהטנקים ירדו למטה. בדיעבד התברר כי טנק אחד של חטיבה 7, בפיקוד המ"פ דני לוין, שלא הכיר את השטח, ניסה לרדת מן התל לכיוון דרום, שם השיפוע גדול מאוד.

      הטנק התהפך, והצוות נטש. הם הסתתרו בבניין סמוך וניסו אחר כך להימלט. אחד מהם נורה על ידי הסורים ונהרג, דני ועוד אחד נפלו בשבי, ואחד הצליח להימלט, להסתתר ולעלות חזרה אל הבונקר בתל א?סאקי. טנק אחד, בפיקוד הסמג"ד דני פסח, נתקע בירידה, והוא עלה על הטנק של יאיר וקסמן והורה לו לנוע דרומה. הם הצליחו להימלט, לחבור אל כוחותינו ולחזור אל הקרב למחרת היום, אז נהרג דני. יאיר עבר את המלחמה בשלום.

      למרגלות התל נשארו, נטולי יכולת תנועה, שני טנקים, האחד בפיקודו של ניר והאחר בפיקודו של נתי. במהלך הלילה ותחילת הבוקר הם עסקו בפגיעה בכוחות הסוריים שנעו על הכביש. היה להם ברור ש"יטפלו" בהם "אישית" בתוך זמן קצר, ולכן, בשלב מסוים, הם נטשו את הטנקים והגיעו בריצה לבונקר שעל התל, בתחילת ההתקפה הסורית הרגלית.

      השכם בבוקר התארגנו הסורים להתקפה. כוחות רגליים תפסו מחסה על ה"מסולעת" שממערב, פתחו באש והחלו לנוע קדימה. אנחנו, השריונאים בבונקר, נשארנו בפנים. תרומתנו עם ה"עוזים" שלנו היתה נטולת כל משמעות.

      מנחם, מפקד המחלקה של הנח"ל, חילק פקודות שמהן הבנתי כי פועלים שני מקלעים שלנו. האחד, 0.5, המוצב על נגמ"ש ה?BTR שלהם הניצב בפתח הבונקר, והשני מא"ג המוצב בראש התל. ארבעת חייליו של מנחם חולקו - שניים איתו על הנגמ"ש ושניים בפיסגת התל. שמעתי את מנחם צועק לא לירות עד שהם מתקרבים, שמעתי את פקודת האש ואת נביחת המקלעים בצרורות ארוכים וקריאות שמחה על פגיעות מדויקות, אך גם את קריאתו של מנחם לחסוך בתחמושת. לאחר זמן קצר נכנס מנחם לבונקר ואמר, "שמישהו יקפוץ לטנק הפגוע ויביא תחמושת".

      מנחם ידע כי על הטנק נמצאים שני מקלעי 0.3, ושיש שם תחמושת מתאימה למא"ג. אמרתי לריב ולשלום לבוא איתי. מתוך מאות התרגולות שעשינו, באופן אוטומטי לחלוטין, חבשנו את קסדות ה?VRC שלנו, הצלבנו את העוזים על החזה והגחנו החוצה ממסדרון הבטון הקצר והפתוח של הבונקר. בחוץ כבר היה אור, ובחוץ היה קרב.

      במעלה דרך העפר, כ?30 מטרים ממני, ראיתי את הטנק הפגוע. בזווית העין, משמאל, ראיתי את צוות המא"ג יורה מערבה. הפניתי מבטי קדימה לכיוון הטנק והמשכתי בריצה הקצרה, ושוב בזווית העין ראיתי תנועה, וכשהסתכלתי שמאלה ראיתי את אחד מאנשי צוות המא"ג עומד כפוף ומכוון אלי את העוזי. הטווח היה כ?15 מטר. הבנתי שהוא עומד לירות, וכשהוא לחץ על ההדק אני צעקתי "לאאאא" (או אולי "אמאאאא"). הצעקה שלי השתלבה עם פגיעת שלושת הכדורים.

      שייקה הבין שהוא ירה בטנקיסטים שלנו ורץ אלי. הדבר הראשון שהרגשתי היה מכה אדירה בראש, שהוטח אחורה. פגיעת שני הכדורים האחרים הרימה אותי מעט באוויר והפילה אותי לאחור. שכבתי על הגב וראיתי את פניו של שייקה צועק: "למה לא אמרתם שזה אתם!"

      כאב עז ביד גרם לי לרצות להביא את היד אלי לראות מה קרה, אך שום דבר לא בא... הייתי בטוח שאין לי יד וצעקתי, "תביאו לי את היד!" ריב שלף את היד שלי, שהיתה תקועה מתחת לגב. הכאב היה איום, אבל הכל כאב. ראיתי שהיד מחוברת לגוף, החבר'ה תמכו בי וסחבו אותי אל תוך הבונקר. תחבושות אישיות נשלפו ונכרכו סביב הזרוע המרוסקת וסביב הברך הפגועה, בכל אחת מהפגיעות היה חור כניסה ויציאה של הכדורים.

      שכבתי על המיטה המום מעוצמת הכאב והפגיעה והרגשתי דם מטפטף על עיניי. ניגבתי את הדם מהמצח, ומתחת לקסדה הרגשתי שריטה, ונזכרתי בפגיעה בראש. נגעתי בחזית הקסדה, ושם, ממש מעל פס הגומי השחור שמסיים את הקסדה, היה חור בקוטר 9 מ"מ!!! העברתי את האצבע בחור, אני זוכר עד היום את התחושה של שבבי הפלסטיק ששורטים את אצבעי סביב. חטפתי כדור במרכז המצח, מטווח של 15 מטר! הכדור עבר את הקסדה אבל נפל ברווח שבין הקסדה והמצח, שבבי הפלסטיק שרטו את מצחי.

      מכאן ואילך הייתי שוקע לתוך חוסר הכרה ומתעורר ממנה, וקטעי הזיכרון האישיים שלי מתערבבים בוודאי עם זיכרונות חבריי, שאיתם דיברתי בבית החולים ובפגישות שלאחר מכן, אך יש קטעים שאני זוכר בבירור.

      אי שם בשעות הבוקר (הדעות חלוקות), כנראה בסביבות 7?8, אזלה התחמושת למקלעים. הלוחמים נכנסו לבונקר, ומנחם, במכשיר הקשר שהיה ברשותנו, דרך יה?יה המג"ד שלו, יצר קשר עם סוללת תותחים כדי לקבל "אש על כוחותינו". לאחר שהפגז הראשון נפל במרחק מן התל ומנחם טיווח אותו, נפל הפגז השני על התל ברעם כבד. עכשיו אפשר היה לכסות באש את התל ולמנוע מן הסורים לעלות. אך בזאת תמה תחמושתם של התותחנים, מצבן של סוללות התותחים שלנו לא היה טוב מזה של יחידות השריון. חלקן נפגעו באש נ"ס (נגד סוללות) וחלקן הושמדו בפשיטת קומנדו סורית.

      קולות הסורים העולים התקרבו, ומנחם אמר בקשר: "הסורים עולים עלינו, תגידו בבית שאהבנו אותם, לא נתראה יותר". לדבריו ענתה לו בקשר, בקול בוכה, קשרית מפיקוד הצפון.
      מכיוון ששכבתי על המיטה שהיתה קרובה לפתח וראשי היה קרוב למכשיר הקשר, אני זוכר את החור בתקרה, שדרכו הוצאנו החוצה את האנטנה, ודבריו של מנחם נאמרו קרוב לאוזניי. אני זוכר דברים שנאמרו על ידי מנחם בקשר לצאת ולתקוף החוצה, אך מייד נשמעו קולות בערבית וצרור יריות נורה אל תוך הבונקר. ראיתי את הכדורים הנותבים ניתזים בין הקירות, ותוך כדי כך נשמע פיצוץ אדיר. זאת עוצמת רעש שלא ניתן לתארה במילים, אני מניח שלא רבים שרדו חיים לתאר עוצמה של פיצוץ רימונים בתוך חדר שגודלו 4x4 מטרים.

      התחושה היתה של קורנס כבד הניחת על החזה. האוויר נפלט בשריקה מפי ומאפי תחת הלחץ הכבד של הדף האוויר, ואוזניי צילצלו ברעש מחריש. ההלם וההתחרשות הזמנית שלאחר הפיצוץ גרמו לי לחשוב שאני מת. היה שקט מוחלט, שקשור בוודאי להתחרשות. המחשבה שעברה לי בראש היא שלא אראה יותר אף אחד, לא את משפחתי ולא את נורית, זהו, זה פשוט הסוף! אין אחרי זה שום דבר! עידית (אחותי) צריכה ללדת כל יום, ולילד בוודאי יקראו על שמי.

      ופתאום אני שומע קולות. בתחילה אלו אנחות, ואני כל כך מתפלא איך זה שאני מת ושומע קולות, האם כך זה שם בעולם המתים? גם שם יש קולות? ואז אני מתעורר מההלם. כל גופי כואב, הגב פשוט שורף. מכיוון ששכבתי עם הגב לפתח, חדרו לגבי עשרות רסיסי הרימון והבטון שעפו באוויר. איני יודע איך, אבל מצאתי את המשקפיים שעפו לי מהפנים והרכבתי אותם מחדש. התחלתי לצעוק "יש לי רסיסים בגב!" ומישהו, אולי מנחם, אמר לי "תפסיק לצעוק", ומכיוון שלא הפסקתי הוא הכניס לי סטירה שעוררה אותי מהמצב ההיסטרי שהייתי בו, ואז שאלתי מה קרה ואמרו לי שאני צורח.

      מנחם אמר "שמישהו ייצא להיכנע". אני זוכר שמישהו קם, הוריד את הגופייה, ויצא החוצה. לאחר זמן קצר נשמע צרור יריות. הבנו שהסורים לא מתכוונים לקחת שבויים.

      היה ברור כי כעת יש רק אפשרות אחת, והיא שהסורים נכנסים לטהר את הבונקר. ככה למדנו. אפילו אנחנו השריונאים. זה היה ברור. כמי שקרא ספרים על מלחמת ששת הימים ועל שבויינו בסוריה הבנתי, עד כמה שיכולותיי השכליות איפשרו לי, כי זה הסוף, זה כדור בראש, זו שחיטה בסכין, אם כי ההבנה המוחלטת של הדברים לא חילחלה עד הסוף, זה היה על פני השטח.

      מנחם אמר שכל מי שיכול לקחת רימון, שישלוף את הנצרה ויחזיק את המנוף, וכשהסורים ייכנסו הוא ייתן פקודה ונפוצץ את הבונקר יחד איתם. גם זה סוף. אולי אפילו טוב יותר מאשר לחוות את קנה הרובה מול הפנים או סכין שלופה ומאחוריה פנים צמאות דם ואולי אף עינויים. כך זה ייגמר מהר, מייד.

      "כולם עם רימונים בידיים, עוזים מכוונים לפתח הבונקר"

      עבר זמן. הרבה זמן. אני לא יודע כמה. אני רק רוצה לחיות. "הסורים לא נכנסים", אומר בסוף מנחם, "כל אחד שיחפש את הנצרה". וכך, בתוך החדר הצפוף הזה שאנשים שרועים בו פצועים זה על זה, ושרצפתו מכוסה עכשיו בדם, מגששים עד שמוצאים את הנצרות.

      אני מתעורר מגניחות. סוויסה שוכב לידי על המיטה וגניחות כאב נוראיות מפיו: "העין שלי, אני לא רואה", ואני מלטף אותו ואומר "יהיה בסדר".

      הגב שורף לי, היד כואבת בכאב קשה מנשוא, משהו שחודר עד ללב. אני צריך להשתין. "איך משתינים?" אני שואל בשקט, "תשתין במקום", מישהו עונה, וכמו תינוק בן יומו אני משתין בסרבל, על המיטה, ליד סוויסה.

      אנשים נאנקים וגונחים. מישהו מסתובב בין הפצועים וחובש במה שיש. נגיעה קלה, מילת עידוד. "אביטל", קוראים אנשי הנח"ל, וכך נודע לי שמו של החייל הזה שיודע לעשות כל כך הרבה טוב במקום של כל כך הרבה כאב וקושי. יש לו קול רך ומלטף, ורק לשמוע אותו יוצר תחושת הקלה.

      עכשיו כבר לילה בחוץ, הלילה שבין יום ראשון לשני. אני יודע את זה כי מישהו אמר, אביטל או מנחם ביקשו שמישהו מהטנקיסטים ייצא לטנק הפגוע, ביודעם היכן נמצאים האוכל והמים.

      ניר יצא עם עוד אחד או שניים. כשחזרו הם אמרו שהגופה של יואב נעלמה. הם הביאו ג'ריקן מים, אלא שהוא היה מנוקב ברובו, ורק בתחתיתו נשארו קצת מים. אביטל מזג מהם לפקק של הג'ריקן. כל אחד קיבל חצי פקק. אני זוכר את הריח של הפלסטיק כששתיתי את המים. הייתי כל כך צמא. רציתי לבקש עוד. הרגשתי שאני ממש רוצה לבקש עוד. אני כל כך צמא. אבל התביישתי. זאת פשוט היתה בושה. הרי אין מים, איך תבקש עוד? ופתאום צעקות: "אני רוצה עוד מים!" מנחם לוחש "שייקה, שתוק. אל תצעק". אבל שייקה ממשיך לצעוק: "אני רוצה עוד מים!" שייקה, התברר לי אחר כך, זה החייל שירה בי. הוא נפצע קשה מרסיסי רימון שהתפוצץ לו ליד הראש והוא התחרש, ולכן צעק, ולכן לא יכול היה לשמוע את מנחם.

      "תשתיקו אותו", לוחש מנחם, "הסורים ישמעו אותו". "אבל הוא לא שומע", לוחש לייזי. "אז תחנוק אותו", פוקד מנחם. לייזי, ששוכב ליד שייקה, מנסה להגיע לפיו או לצווארו, אבל ללייזי יש יד שבורה והוא לא מצליח.

      "רגע, יש לי רעיון", אומר אביטל. הוא מוציא את קופסת הסיגריות וכותב, "שייקה, אל תצעק. יש סורים בחוץ". הוא מדליק גפרור, ושייקה רואה את הקופסה ומשתתק.
      אביטל מחלק כמה קרקרים ממנת הקרב. מתוך הכרתי המעורפלת נשמעים לי קולות הלעיסה כרעש אדיר ואני אומר להם, "תפסיקו להרעיש כל כך, הסורים ישמעו". עד כדי כך אני מפחד להפסיד את הסיכוי הכל כך קלוש הזה לחיות. נאחז מתוך דמדומי הכרתי בכל שביב של תקווה לצאת מכאן בשלום.
      יש דיבורים על נטישת הבונקר וניסיון לחבור אל כוחותינו, אלא שמתברר שמספר הפצועים שלא יהיו כשירים ללכת גדול מאלו שיכולים ללכת, וכך נגנז הרעיון. אביטל מדבר במכשיר הקשר.

      "למה לא שולחים חילוץ? למה אין מסוקים?" תשובותיו של יה?יה, שהכוחות בדרך אלינו, נועדו לחזק אותנו נפשית. יה?יה כבר פגש אמנם את כוחות המילואים, אך ידע שייקח זמן להגיע אלינו ושהכוחות לא נעים בלילה. אבל תשובותיו מחזקות אותנו. אביטל מעביר את המידע לכל מי שיכול לשמוע. הוא מחלק את קופסאות התירס, החומוס והאפונה, כדי שנשתה מהן את המים. מנחם קורא פרק תהילים. נאחזים גם בזה. מנחם אומר שהוא מאמין שנצא מכאן בשלום, "אם יה?יה אומר שהכוחות בדרך ועוד מעט יגיעו אז אנחנו כבר יוצאים מכאן". הוא מבטיח חאפלה אצלו בבית בירושלים.

      הזמן עובר. מה קורה להם, אני שואל את עצמי. כמה זמן זה עוד ייקח? אמרו עוד מעט. למה אין חילוץ? לא נצא מכאן! על פי האור הקלוש שחודר מהפרוזדור הסמוך אלי אני מניח שיום שני בבוקר. קולות רעמי תותחים בחוץ. ולפתע שריקת מטוסים ונפילת פצצות. חיל האוויר תוקף. שמחה מסוימת בבונקר הכאב. שני חיילים סורים מבוהלים מהתקיפה נכנסים אל המסדרון שלידי ועומדים בפתחו. יותר עמוק הם לא נכנסים, כי שם מוטלת גופתו של רוני מהנח"ל, שנהרג בקרב בחוץ. קולותיהם מבוהלים. בבונקר דממת קבר. "אני לא מאמין", אני אומר לעצמי, "עברנו הכל עד עכשיו, ובגלל תקיפת כוחותינו, הסורים ייכנסו ויחסלו את כולנו".

      כולם עם רימונים בידיים, עוזים מכוונים לפתח הבונקר. אפילו הכואבים ביותר לא מוציאים גניחה. בקושי נושמים. אני נדהם מעוצמתו של השקט שיכולים להפיק כל כך הרבה אנשים פצועים.

      ההתקפה נרגעת, והסורים מסתלקים. שוב ניצלנו. שוב יש סיכוי. איך לא נפסיד אותו? מנחם מבקש מאחד הטנקיסטים להסתכל החוצה מהפתח הצפוני ולזהות את כיוון התנועה של הסורים.
      שלום, התותחן שלי, לוקח משקפת ונעמד בפתח. אחרי כמה שניות פיצוץ עז בתוך הבונקר. כנראה הסורים זיהו תנועה בפתח הבונקר וירו פנימה פצצת RPG שהרגה את שלום ופצעה שוב את כולנו. שוב ריח עז של חומר נפץ, שוב פגיעות רסיסים, שוב חשש שהסורים יעלו ויטהרו את הבונקר. שוב אובדת התקווה.הפצועים פחות מנסים לסייע לפצועים יותר, שהרי אין אחד שלא נפצע.

      תרגיל צבאי בבסיס שיזפון (אלברטו דנקברג)
      "הטנק התהפך, והצוות נטש. הם הסתתרו בבניין סמוך וניסו אחר כך להימלט" (צילום ארכיון: אלברטו דנקברג)

      יום שני בצהריים. קולות רכב עולים מדרך העפר המטפסת אל התל. "לשלוף נצרות מהרימונים", אומר מנחם, עוזים מכוונים אל הפתח.

      הרכב נעצר. "הי, יש פה טנקיסטים?" נשמעת קריאה בעברית.
      אין לי מושג איך הצלחתי לאסוף את איבריי הפצועים והמידלדלים. אני זוכר את עצמי קם מהמיטה, מדדה החוצה, ממצמץ בעיניים מהאור החזק שבחוץ, אחרי יומיים בבונקר החשוך, ובחוץ עומדים חיילי מילואים מבוגרים, בגיל של אבא שלי. אני מחבק את הראשון שאני פוגש ואומר לו בקול חנוק, "הצלתם אותנו". זה קרה. הבלתי ייאמן. עברנו את זה. ניצלנו.

      הוא מושיב אותי על הסלעים בחוץ ומתחיל לבדוק אותי. "אני רופא", הוא אומר, "תגיד לי מה קרה לך".
      "יש לי יד שבורה ורגל שבורה", אני אומר לו.
      הוא בודק, חובש מצמיד לגופי פתק וחיילים אחרים מעלים אותי על קומנדקר. בינתיים ממשיכים לצאת מן הבונקר חבריי הפצועים. חיילי המילואים, שלחלקם בוודאי יש ילדים בגילנו, עומדים המומים מול פתח הבונקר שממנו מגיחים החוצה יותר מ?20 ילדים, כולם פצועים, זבי דם, חלקם חבושים, קרועי בגדים מהרסיסים, שחורים לחלוטין מפיצוצי הרימונים והפצצות. הם עומדים ובוכים. תמונה שתישאר חרוטה במוחי לעולם.
      הקומנדקר מיטלטל בדרך העפר ויורד למרגלות התל. מסביב רעמי תותחים, הקרב מצפון לתל נמשך, התאג"ד נפרס למרגלות התל. מסוק עומד על הקרקע. מן הקומנדקר הזה ואחד שמאחוריו מורדות שלוש אלונקות ומוכנסות למסוק.

      "אתה יכול ללכת?" שואל הרופא.
      "כן", אני עונה ומדדה על רגל אחת.
      "אז תיכנס למסוק ותשב על הכיסא הזה", הוא מצביע על מושב בד סמוך לדלת המסוק.אני יושב. המסוק ממריא, ואני לא מאמין למראה עיניי. כל האזור מכוסה בכלי רכב פגועים, שרופים, חרוכים, מעלי עשן או בוערים, והקרב נמשך צפונה. אני שוקע אל עילפון חושים של סוף הדרך, של הצלה. הכל נגמר.
      המסוק נוחת ברמב"ם. הדלת נפתחת, ולפניי מופיעים פניו של אלי, בן דוד שני שלי. "אלי!" אני קורא. "מוטי?" הוא שואל, שהרי פניי השחורים לא נראים בדיוק כפי שהוא ראה אותי בפעם האחרונה. "תתקשר הביתה, תגיד שאני בסדר, רק שברתי יד", אני אומר לו, וגם חושב שזה נכון.

      אמבולנס מסיע אותנו למיון. מריצים אותי בכיסא גלגלים לצילום.
      אני יוצא מחדר הצילומים, זריקה וישיבה נינוחה, קצת מעולפת, על כיסא גלגלים במסדרון. "סליחה, אפשר לקבל סיגריה?" אני שואל אדם שעובר סמוך אלי. "בוודאי, קח את כל החפיסה".
      אני יונק בהנאה סיגריה ראשונה זה שלושה ימים, איזה כיף. הרופא מגיע. "תגיד לי, אתה השתגעת? מה אתה מעשן? יש לך ריאה קרועה, כל העשן בורח". כך נודע לי על פנאומוטורקס. כתוצאה מההדף, נוצר קרע בריאה. דם ונוזלים בחלל החזה מקיפים את הלב ומקשים על פעימותיו.

      "אם לא היו מגיעים אליך היום, אולי לא היית נשאר בחיים", אומר הרופא. נו, לך תספר לו על כדור במצח.
      מגלגלים אותי בכיסא הגלגלים למחלקה הפנימית. אני ראשון בחדר. מיטה ראשונה ליד הפתח. אחיות בלבן, סדינים לבנים, ואני שחור. מגיעה בחורה צעירה. "אני מתנדבת, קוראים לי..." הלוואי שהייתי זוכר איך קראו לה. היא גוזרת ממני את הסרבל במספריים. "יש לך פגיעה ברגל?" היא שואלת. "כן", אני אומר והיא גוזרת גם את הנעליים.

      היא מביאה קערה עם מים חמימים, סבון ומגבת רכה, רוחצת אותי בעדינות, והתחושה נפלאה. הן המגע המרפרף והן תחושת הניקיון ההולכת ומתפשטת על פני הגוף. היא מסיימת, ואני שוכב על המיטה במעין טשטוש חושים. ברקע אני שומע את צלצול הטלפון מעמדת האחות, שנמצאת ממש מעבר לדלת, ואני יודע שזה אבא. "מוטי אביעם? אבא שלך על הקו".
      "שלום, אבא. כן, אני בסדר... רק יד שבורה... בואו".

      אלי כמובן הודיע להם מייד. אחרי שעה, שנראתה כמו חמש דקות, נכנסים אבא ונורית ואני כבר מחייך. עכשיו זה באמת ברור שהכל נגמר. "איפה אמא?" אני שואל. "היא לא יכלה לבוא", אומר אבא, "היא לא מאמינה שאתה לא שרוף. מה זה טנקיסט ששבר את היד, מה, הוא נפל מהטנק? הוא בטח שרוף ולא רוצים להגיד לי".

      מגיע רופא, ובהרדמה מקומית מכניס לי צינור ניקוז לחזה. מכיוון שיד שמאל פגועה ותהיה עוד מעט בגבס, לא מכניסים את הצינור בצד, כרגיל, אלא ממש בחזה. עכשיו יש לי כזה צינור שיוצא מהחזה בצד שמאל ויורד לתוך מכל. "אתה צריך להשתעל בכוח כדי להוציא את הנוזלים", מסביר לי הרופא, ואני בקושי מצליח לכחכח בגרוני.

      חדר ניתוח, אני בהמתנה בחוץ. קר, עיניים עצומות, אני שומע את האחות שואלת: "נתתם לו טשטוש?" "כן", עונה מישהו, "את לא רואה שהוא ישן?" "איזה מזל", אני אומר לעצמי, "ניצלתי מזריקה אחת".

      אני מוכנס לחדר הניתוח ופוקח עיניים. "מה זה, לא קיבלת טשטוש?" שואל המרדים. "לא", אני עונה לו, "אין דבר, נתחיל".
      הוא מזריק חומר הרדמה לצינור של האינפוזיה ואומר לי, "תספור עד עשר". אני מתחיל לספור, תחושה נעימה מתחילה לזרום בי, ובבת אחת נסגרים התריסים ואני בעולם השינה הטובה. כשאני מתעורר הם לידי, אבא ונורית, וזה נעים וטוב. אני לוקח עיתון ליד, ושם לראשונה אני רואה את המילה מלחמה. אני מבין. אני הייתי במלחמה.