איך הם הסכימו לזה?! זה לילות רבים שהירדמותי מאוחרת, שנתי קטועה, ויקיצתי מוקדמת. כבר התכוננתי נפשית-מחשבתית-תפיסתית ליום רביעי הקרוב, היום שבו התפטרותי תיכנס לתוקף. והנה באים "נציגי המתמחים" ומחליטים בשמי שהתפטרותי נדחית ביממה. התפטרותי אישית ! לא קבוצתית ולא ניתנת לדחייה. זאת החלטתי האישית בלבד. איך החלטתם בשמי מבלי לשאול אותי ?!
ובכל זאת, אינני יודע כיצד הייתי נוהג אילו הייתי יושב אני מול השופטת ומתבקש לתת את תשובתי לבקשתה לדחות את התפטרות המתמחים בעשרה ימים. אחריות כבדה מעין כמוה רבצה על כתפי ה"נציגים". מצד אחד לא רצו לטרוק את הדלת בפניה של השופטת; לא להושיט יד לזו המושטת אליך; לא לחשוב על החולים עליהם אנו אמונים יום יום.
עוד באותו הנושא:
המתמחים דחו את התפטרותם ב-48 שעות
בית הדין למתמחים: "דחו ההתפטרות ב-10 ימים"
נערכים לנטישת המתמחים: "נשקפת סכנה לחיי אדם"
ומצד שני, הכעס, אוי הכעס, איפה הייתם עד עכשיו פקידי אוצר? עברו 60 יום מההתפטרות הראשונה אותה מחקתם על ידי אותו בית הדין בהינף יד. עברו כמעט 30 יום מהתפטרותי האישית. איפה הייתם? בחו"ל לחגים? חיי עם ישראל בידיכם ואתם מפקירים אותם שוב ושוב, נזכרים בדקה ה-99 כמיטב המסורת לפנות לערכאות משפטיות. מה עשיתם עד עכשיו?! אתם עסוקים בלטייח, בלכבות שריפות, במקום בבנייה, מניעה, מחשבה ותכנון מראש. ככה אתם נראים, ככה אתם מתנהגים, ולא רק במשבר עם הרופאים. גם עם טרכטנברג. טלאי ועוד טלאי לשמיכת הטלאים האינסופית.
השטח רותח, כמו שאני רותח. אני בכלל לא בטוח שכל המתמחים ימתינו עד תום 48 השעות האלה. אנשים התפטרו באופן אישי, מרצונם האישי, מתוך שיקולים אישיים מעמיקים, משפחתיים, כלכליים, מקצועיים. אני אישית כבר תכננתי את עבודתי כשליח המבורגר ביום ה' (זה מה שאני יודע לעשות חוץ מלהיות רופא. וגם מאבטח, סלקטור, ברמן, מלצר, טכנאי במעבדת שינה, מרצה, חייל). מה לעשות, יש לי משפחה לפרנס, אינני יכול להרשות לעצמי לשבת חודש בבית בלי שכר. הרי דמי אבטלה לא מגיעים לי, כי לא פוטרתי, ולדעת המדינה לא התפטרתי עקב הרעת תנאים (הסכם רע מבחינתם זה לא הרעת תנאים), אלא מ"רצוני החופשי". לידיעתכם, כשליח ארוויח יותר מרופא. אני יכול גם לבדוק אתכם אם לא תרגישו טוב אחרי ההמבורגר.
ולכן, לאור הכתוב לעיל, הנני פונה במילים הבאות לפקידי האוצר היושבים במשא ומתן - ראשית, דעו לכם ש- 48 השעות למשא ומתן, לפחות מבחינתי, לא ניתנו לכם, אלא עבור החולים המסכנים השוכבים במחלקות שאינכם מכירים (ואני מאחל לכם שלא תכירו, לפחות לא כמאושפזים). לא הייתי יכול להסתכל בעיניהם ובלבבי לולא נתתי הזדמנות להגיע להסדר ראוי. שנית, דעו לכם ש- 48 השעות למשא ומתן, לפחות מבחינתי, לא ניתנו לכם אלא לכבוד השופטת נילי ארד, העושה מאמצים עילאיים לגשר בין הצדדים.
שלישית, והקשיבו טוב - טרם הגעתכם למשא ומתן, היפגשו, שבו במעגל, עצמו עיניכם, והבינו שמוטלת עליכם אחריות כבדה מנשוא שאין כדוגמתה. אני יודע שאתם נוטים להמעיט בחשיבות מערכת הבריאות, אבל מדובר פה בחיי אדם. בצעו בראשכם את השינוי המחשבתי. לא יושב מולכם סקטור תאב בצע כסף. יושבים מולכם אנשים שמטרתם להביא להסכם טוב יותר, שיכבד את הרופאים והחולים כאחד. יושבים מולכם אנשים אידיאליסטים. אתם יותר חזקים במילים, אבל אנחנו יותר חזקים במעשים. אתם יותר חזקים במספרים, אבל אנחנו יותר חזקים בתוצאות.
ונקודה אחרונה- השטח בוער, אין לכם מושג כמה, מעולם לא ראיתי סערת רגשות כמו זו המתרחשת כעת בקרב הרופאים. אני מתריע- סכנת אנרכיה רפואית מעל ראשינו. ביום שבת הקרוב, יום הכיפורים, יישב כל אחד מכם בביתו, עם משפחתו, וייעשה את החשבון עם עצמו ועם בורא עולם, איפה היה הוא בעת ההיא- "בסוף תפילת נעילה, במוצאי הצום, תוקעים בשופר, זכר לתקיעת השופר בסוף יום כיפור של שנת היובל (שנה מקודשת אחת לחמישים שנה, שבה העבדים היו משתחררים) המודיע על שחרור העבדים."