גיהנום בחסות החוק: החוקים שהורסים את חיינו

כולנו למדנו בשיעורי האזרחות על האמנה החברתית שעומדת בבסיס המדינה המודרנית, על הלוויתן הגדול שמורכב מכל האזרחים, ובגדול – על כך שהמדינה צריכה לשרת את האזרח שלה. אבל מה לעשות, בין האידיאלים הגדולים של הדמוקרטיה המערבית לבין המציאות בפועל עומדות בתווך פוליטיקה, ביורוקרטיה ושגרת יומיום אפורה של ניהול מדינה, וכך אנו מוצאים עצמנו עם לא מעט חוקים, שאיך נאמר – לא ממש משרתים את המטרה העילאית של חירויות וזכויות אזרח. אולי על הממשלה הם מקלים, אבל לאזרח הקטן – הם בעיקר מציקים.

יש גם חוקים טובים. כן, כן

מערכת וואלה! בפרויקט מיוחד: הדברים שתמצאו בגן עדן

מערכת וואלה! בפרויקט מיוחד: הדברים שתמצאו בגיהנום

מדי שנה הריטואל חוזר; דיונים מרתוניים על חוק ההסדרים, חצי ביקורת מהאופוזיציה, ובסוף – בדיקה פרטנית של כמה כסף שילמה הממשלה כדי לשמור על השלמות הקואליציונית במסגרת הניסיון להעביר את תקציב המדינה. רוב אזרחי המדינה לא מתענינים בפרטים הטכניים, אבל מבלי שנרגיש – זהו חוק שמשפיע על המציאות הכלכלית של כל אחד מאיתנו, ובעיקר גורע מכל החוקים החברתיים שעוברים תהליכי חקיקה. הכל התחיל כמובן בקטסטרופה כלכלית: ב-1985, יזמו ראש הממשלה דאז שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי את החוק, כדי לאפשר יישום של תקציב חירום להתמודדות עם הקשיים הכלכליים. מאז, מדי שנה, מכרסם החוק יותר ויותר בחקיקה הרגילה של הכנסת, ותחת מעטפת חוק ההסדרים, מבטלת או מקפיאה הממשלה חוקים רבים שמטרתם לסייע לאזרח הפשוט. הטכניקה פשוטה: בעזרת הצמדת חוק ההסדרים לחוק התקציב הממשלה מכריחה את כל חברי הקואליציה להצביע בעד החוק, גם אם הם לא מסכימים לחלקים רבים ממנו.

יש שאומרים שהעולם שייך לצעירים, אבל כל אחד מאיתנו יודע שיום אחד גם אנחנו נהיה קשישים, ועוד קודם לכן הורינו מולידינו יגיעו לגיל מופלג, בשאיפה שיקבלו סיוע וישמרו על כבודם גם לקראת סיום החיים. חוק הסיעוד, שחוקק ב-1988, נועד לכאורה להבטיח מטרה זו, ומטרתו העיקרית סיוע לקשישים, שאינם מסוגלים להתנהל בכוחות עצמם. לכאורה, חוק מבורך; בפועל, על פי החוק, הקשישים נאלצים לעבור "מבחן תפקוד" בידי מעריך מקצועי, כדי לבדוק אם הם אכן זקוקים לסיוע, ולא מנסים, חלילה, לרמות את הביטוח הלאומי. אותו "מבחן תפקוד" הפך שם קוד להשפלה שהקשישים נאלצים לעבור בניסיון לוודא שהם אמינים, ואכן לא מצליחים לתפקד תפקודים יומיומיים כמו לבישת בגדים, שתיית קפה, אכילה וכדומה. "למה אני צריך ליפול פעמיים בחודש כדי לקבל עזרה, ואם אפול פעם בחודש זה לא מספיק?", ביקר שר הרווחה משה כחלון את המבחן רק לפני כחודש, אותו כינה "מבחן הנפילה". "ומסתבר שאם אתה לא נופל, אתה יציב, ואם אתה יציב – אכלת אותה. לא האמנתי שאנחנו חיים במציאות הזו".

שוויון בין נשים לגברים? לא בבית ספרנו; עשרות שנים אחרי המהפכה הפמיניסטית במדינת ישראל, עדיין מסתבר שב-2011 אפשר למצוא חוק שתקף רק לנשים. לפי חוק עקרות הבית, שנחקק אי שם בשנות ה-50, אם אשה לקחה פסק זמן של ארבע שנים מהקריירה, היא תיחשב "עקרת בית" בבואה לדרוש קצבת נכות או פיצוי בגין מחלה, גם אם עבדה כל חייה, פיתחה קריירה מפוארת, שילמה מאות שקלים לביטוח הלאומי, והשתתפה בעול המיסוי במדינה. מה המשמעות של הקטלוג הזה, שנשמע קצת עתיק יומין? בחינת הזכאות לפיצוי אשה כזו, לא תתבסס על פי מסוגלותה להשתתף בשוק העבודה, אלא על פי יכולתה לבצע את עבודות הבית, שחלק גדול מהן אפשריות לחלוטין גם במקרה של מחלה או נכות. גבר, לעומת זאת, יידרש להוכיח רק חוסר מסוגלות להשתתף בשוק העבודה (כי מתי בפעם האחרונה שמעתם על גבר שהוא עקר בית?). בשולי המחאה החברתית הערה של קיץ 2011, החלה התארגנות לשינוי חוק זה: " לא ייתכן כי במדינת ישראל יהיה חוק אחד לגברים וחוק אחר לנשים", נכתב בעצומה שניסחו וחתמו עליה כבר מעל 90 אלף נשים; ייתכן – כן, וכנראה גם אפשרי.

לכל חייל כמעט, או לפחות למבולגנים שביניהם, יש סיפור על איך עמד למשפט צבאי כלשהו על איבוד חוגר. החוגר, שאמור לשהות בכיס במשך כל שעות היום, לא תמיד עומד בראש מעייני המשרתים, אבל ההגיון והסדר הצבאי מחייבים; קצת יותר קשה להכיל את החיוב הפלילי שבאי נשיאת תעודת זהות, לפיו כל אדם מגיל 18 חייב ללכת עם התעודה צמוד אליו. אמנם, אם תפס אתכם שוטר לא תעמדו למשפט על איבוד חוגר, אלא תינתן לכם האפשרות להציג את התעודה בתוך חמישה ימים, אבל אם לא תציגו – צפו לקנס.