פוליטיקה לשעה קלה

אני בעד נשים, אלו היכולות לחיות בלעדינו, לפני שישימו אותנו בגני חיות: שלי, ציפי, ואם תסכים לפרוש אז גם לימור, זהבה. זה ילך טוב עם דפני וסתיו. עם מהפכת האוהלים שהחלה בכנסת אצל שלי עוד בעת שרגשי העושק, הצער, והאכזבה של הצעירים ממדינה שילדה אותם, היו עמוקים ורדומים. חזקים, אבל ישנו. טוענים שארבעים אחוז מן העם ראו ביום האו"ם את "מאסטר שף", אבל שוכחים ששישים אחוז לא ראו, והם אלה שכאבו בקול את מה שהעם הרגיש, אך אטם אוזניו ואמר בלבו "בואו נעצום עיניים וזה יעבור".

עוד באותו נושא:
ראשי המחאה לטרכטנברג: "הסתלבטת עלינו"
שלי יחימוביץ': "נציב אופוזיציה אמיתית לליכוד"

זה נראה ככה, אז נדרוס עוד זקן שמפריע לי בכביש. ואז באו שני אוהלים ושתי ילדות גילו שמה שהן מחפשות - מחפשים רבים. אז, הקימו אוהלים והחיפוש לבש כעס, והיה למהפכה שכולה חיכתה בשקט, כי הצעירים לא ידעו על מה הם חולמים. אמנם המהפכה כבר בתוככי שקיעתה, אבל לא כך הדבר באמת. מה שהואר ונצעק וכאב וליקט מאות אלפי אנשים הוא אמת, ויישאר, וזאת שמשדרות רוטשילד תזעק. בעצם מה שקרה נהיה אכזבה כי לא היה כיוון, הייתה דרך, היה צדק, אבל - לא היה כיוון.

מהפכות מתחוללות כדי להפוך, ולא רק כדי להיות נגד או בעד משהו ערטילאי כמו צדק חברתי שאיננו, כי אין לא צדק ולא מוסר בעולם. יש מי שיכול להפוך כעס למאבק, והרבה קודם שהתעוררו הצעירים הייתה שם שלי, ציפור זרה לפוליטיקה כאן. היא לא באה מהמנגנון הצבאי, אישה שידעה כמה עולה יוגורט, אדם כמו כולנו שגידלה ילדים מעבודתה, וכאשר הלכה לפוליטיקה - הלכה לעשות את האוהלים שעדיין לא היו. היא הלכה לחתור לחברה, לא צודקת יותר כי זה חלום טיפשי, אלא לחברה בריאה יותר ולפער קטן יותר.

היא נאבקה, ולא התפתתה להיות שרת ביטחון או רווחה, אבל גם לא נטשה את המפלגה שבנתה מדינה תוך כדי מלחמה קשה. מפלגה, שבסיועה נקלטו מאות אלפי מהגרים. ואז חלף זמן: מנהיגיה שקעו בכסף, כבוד ומגדלי יוקרה. והרי מעולם לא עשו 600 אלף איש ביניהם, כ-200 אלף שהיו זה לא מכבר מהגרים, ועשו את ה"יש" בנס שהיה, כי היה הכרחי וזה היה חסר תקדים, וגם קצת או הרבה רע ועוולות, אבל החיים זזו.

צעירים עבדו, למדו, שירתו בצבא, נאחזו במולדתם ועבדו בשביל פרזיטים, עד שבאו שני האוהלים של סתיו ודפני. וברגע ההוא, הדרך של שלי הוכיחה את עצמה פתאום, נהייתה עם. כל מה שנראה בלתי ניתן לעקירה, הוא שהילדים מהאוהלים יבינו שנחוץ כיוון לדרך. ואולי יש גם מישהו אחר, אבל נחוצה דרך פוליטית מול אלה שלא ידעו איך אכלנו שניצל מחצילים וכבד מחצילים והרחנו פרחים מחצילים ואז התחלנו לעגוב על הכסף הקל.

לא שעינו לאיש המופלא הזה, סטף ורטהיימר, שבא מהתחת של החיים ולימד מה עושים בעבודה חכמה, וזה לא עשה רושם על אף אחד. שנים הרבה צעק סטף וביקש יצירה חכמה, שעדיפה על כסף של ניירות ערך נקובי חורים.

צעירי האוהלים לא הבינו כמה כוח יש להם, לא תפסו איך באמצעות פוליטיקה תתגשמנה תקוותיהם, מפני שאין דרך אחרת. לא די לצעוק עם קול ועם חיוגי ידיים. לכן, המחאה הגדולה בהיסטוריה של ישראל, שחוללו הילדות והילדים מן האוהלים, היא גם מה שמעלה עכשיו את תעריפה הפוליטי של יחימוביץ'.

אבל מי שרוצה כיוון אחר שילך לשם, רק שיבינו כי בסוף הכול הוא פוליטיקה ושיזהרו מהרעיון שהממשלה הקפיטליסטית שלנו תיתן להם לשנות משהו. אין להם מניין, יען כי יש להם למי לתת שזה לא האוהלים. ושני נהרות נפגשו; המהפכה, שכר הדיור, המתמחים שיברחו מן הארץ, הזקנים שאסור להם לחצות כביש, ניצולי שואה שאיש אינו רוצה בהם - כל אלה, בחסות דרך פוליטית ישרה והגונה, צריכה להיות דרכם.

הם חייבים להבין שהם על אותו כביש עם זקן כמוני שמנסים להורגו במעברי חצייה, דבר בדבר תלוי, וכן, באה תקווה ליגע. הם יכולים עכשיו לשנות את המדינה הזאת והם יכולים גם, בגלל מי שהם, אבל יותר מכך - בגלל הרגע הזה שבא בזמן. שיקיצו מחלומות נאיביים שאיזה טרכטנברג או שר האוצר יכול באמת למצוא להם דירות, יען כי דירות בונים לחרדים או בשטחים, אבל לא אצלם.

ישנו פתגם בלדינו: "הלוקחת בעל זקן כבעל, לוקחת סיר לילה בתור מראה". ילדות יפות ומתוקות, אל תתנו לקסם השקר לקנות את לבכן בעורמה. תפסו את הרגע הגדול הזה ועשו ממנו פוליטיקה לשעה קלה ותצילו את כולנו.