כבר צפינו בנאומים מבריקים יותר של ביבי נתניהו, כבר שמענו נאומים מתונים יותר של אבו מאזן. אם שם המשחק היה "הכל דיבורים", היינו מסכמים שהאירוע בעצרת היה אירוע סרק, לכל היותר התרחשות תקשורתית. אבל החיים, כידוע, נמשכים גם אחרי מצעד הנאומים בעצרת. עכשיו נדרשת חוכמת הדיפלומטיה ויותר ממנה חוכמת המדיניות ותבונת המנהיגים.
הפלסטינים רוצים מדינה - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות
ליברמן: לאמץ את הצעת הקוורטט ולחדש המשא ומתן
נתניהו יתייעץ עם שרי הממשלה בנוגע להצעת הקוורטט
מהנאומים להצעת הקוורטט: סוף שבוע היסטורי באו"ם
מה אבו מאזן חושב עלינו שמענו בנאום הקיצוני, המתריס, הנאום שאיננו רחוק מדברי הבלע של אחמדיניג'ד על אותה במה. נו אז מה? זה יעזור לו לכונן מדינה פלסטינית? לא, וגם לא הנייר שנפנף בו בגאווה, נייר הפנייה למועצת הביטחון. כי במועצת הביטחון לא יהיה לו רוב, ואם יהיה, יבוא אוטומטית וטו אמריקני.
מה ביבי נתניהו רצה להשיג? גם את זה הבנו. סימפטיה אמריקנית וקצת הסברה שמבהירה למה העולם כולו נגדנו ואיך רצפת האו"ם עקומה. חזרנו לימי בן גוריון והכרזתו "או"ם שמום". אלא שאלה היו ימים אחרים, העולם היה אחר והאתגרים היו שונים. את מה שבן גוריון אמר בביטול, בשקט, בירושלים, נאם בקול גדול נתניהו מעל הדוכן בעצרת. אז מה זה יועיל? לא הרבה.
יתכן מאוד שאבו מאזן באמת לא רוצה, או לא מסוגל להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית לצד המדינה הפלסטינית ואיננו מצטרף לשום מועדון שמוכן לקבל את הפתרון הזה. וייתכן מאוד שנתניהו איננו רוצה, או לא מסוגל לוותר על הרוב המכריע של יהודה ושומרון ולהוריד התנחלויות.
פתרון שתי המדינות מחייב נסיגה
אם זה המצב, צפויים לנו, במקרה הטוב, עוד הרבה ימים של נאומים שאינם מובילים לשום מקום, ובמקרה הרע עוד הקזת דם משני הצדדים. המזרח התיכון מלא וגדוש החמצות היסטוריות של מאמצי שלום, רוב ההחמצות, אגב, בצד הפלסטיני, אבל גם אנחנו איננו חפים מאחריות.
התוצאה הממשית היחידה בניו יורק היא ההחלטה של הקוורטט לפתוח בהקדם במשא ומתן שיסתיים בתוך שנה במסגרת להסכם שלום. בסרט הזה היינו כבר פעמים רבות. בשני מקרים גם היו הסכמים על השולחן מוכנים לחתימה, פעם בשנת 2000 סרב ערפאת לברק וב-2008 התחמק אבו מאזן מאולמרט. גם מנהיגינו ידעו להתעקש ולהימנע, במקרים שונים מגמישות והימנעות מצעדים חד-צדדיים שיכולים היו להגביר את האמון בצד השני.
לכן, החלטת הקוורטט היא הזדמנות, שיש להתייחס אליה ביחס של כבדהו וחשדהו. אם שני הצדדים ירצו - יהיה הסכם. ההיסטוריה מלמדת שראוי להצטייד במידה רבה של סקפטיות. הפלסטינים יצטרכו לוותר על זכות השיבה, לקבל את העובדה שהפתרון הוא של שתי מדינות לאום ולא מדינת כל אזרחיה ושסידורי הביטחון שתובעת ישראל חיוניים ואי אפשר להתפשר עליהם.
ישראל תאלץ לקבל את העובדה שפתרון שתי המדינות מחייב נסיגה לגבולות 67', עם גושי התיישבות הנותרים בידי ישראל וחילופי שטחים, הורדת התנחלויות וחלוקת ירושלים. זו המסגרת, אין אחרת. נאום מוצלח כזה או אחר באו"ם, או ניסיון לצעדים חד-צדדיים יותירו אותנו במבוי סתום.