פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשר הדם שלי לניו יורק

      לפני עשר שנים, כששפי ישי היה בדרכו לקריאת מחזה חדש, הגיעה אליו ההודעה המצמררת שתשנה את חייו לנצח. עשר שנים אחרי, האוקיינוס הגדול לא כיסה על אהבתו לאחיו, שנהרג באסון התאומים

      נסיעה לניו יורק תמיד היתה עבורי שמחה גדולה מהולה בהתרגשות. הכרך הסואן שכמו פועם בו מנוע ענקי שלא עוצר עד שנדמה שהוא זה שמסובב את כדור הארץ כולו. אתה נמצא ברחוב ויכול להרגיש את האדמה רוחשת וגועשת תחת רגליך, מעליך מתנשאים מגדלים עצומים שבהם ודאי עובדים כל האחראים למכונה העוצמתית הזו - מישהו הרי חייב לדאוג שהכדור יסתובב. מימינך ומשמאלך נהרות אדם זורמים כשכל אחד מהם כאילו נמשך בעוצמה בכבלים בלתי נראים לעבר מטרה לא ידועה. בכל ביקור שלי בעיר היתה אותה הרגשה חוזרת על עצמה; אני נמצא בתוך קרביה של מכונה עצומה – כמו הזמן שאינו ניתן לעצירה. כמו מחוגים ענקיים של שעון – שאין כוח שיאט את תנועתו.


      עשור לנפילת התאומים - סיקור מיוחד:
      מאוסמה עד אובמה: תיעוד בתמונות
      על שקיעת מעצמת העל: מה השתנה בארה"ב בעשור האחרון?
      על זיכרון ותודעה: אתרי ההנצחה ל-9/11
      עשור אחלרי, הקונספירציות ברשת חוגגות

      11 בספטמבר 2001, אסון התאומים, ניו יורק (AP)
      העולם כולו עצר נשימתו וצפה, כמו בסרט פעולה, במגדלים הבוערים (צילום: AP)

      לפני עשר שנים, בשעה שהייתי בדרכי לקריאת מחזה חדש, הגיעה אליי ההודעה המצמררת "מטוס נוסעים התרסק לתוך מגדלי התאומים בניו יורק". בשיחת הטלפון שהגיעה אחריה סיפרו לי שאחי הצעיר והאהוב חגי נמצא במגדל הצפוני, בקומה ה-106. ההודעות היו קצרות ומוחלטות. אחי הצליח להתקשר מהמגדל לאחר שנפגע, ולהיפרד מרעייתו וילדיו הקטנים. לא נשאר מקום לספק. העולם כולו עצר נשימתו וצפה, כמו בסרט פעולה, במגדלים הבוערים, ואחר כך נופלים ומתרסקים. ואני משתתף בסרט הזה; לא כצופה אלא כשחקן בלתי נראה. מאז אני קשור לעיר הזו בקשר דם.

      תרבות שיר (מערכת וואלה! NEWS)
      שפי ישי יבצע את שירו "Golden Sky" בטקס הזיכרון בניו יורק, היום

      הזמן לא זז כבר עשר שנים

      שנים רבות ביקרתי בניו יורק רק בדמיוני, עד שבשנה שעברה נסעתי עם משפחתי להשתתף בטקס הזיכרון לקורבנות ה-11 בספטמבר. הטקס התקיים במקום שהיה מרכז הסחר העולמי והפך לאפס אדמה. במונית משדה התעופה אל העיר, שעטו מכוניות מימיננו ומשמאלנו. קול האדמה הנכבשת תחת התנועה עצומה היה אותו הקול שזכרתי. לרגעים, אפילו נהג המונית היה נראה מוכר. אך ככל שהתקרבה תמונת הרקיע של העיר, הלך לבי והתרחק ממנה.

      כשהגענו, נראתה לי ניו יורק אפורה יותר, עייפה יותר, ויותר מכל – זקוקה לתיקון. הענק האימתני, הכל יכול, המאיים לבלוע את הכל, נראה היה פתאום כמו חיה מגושמת שמתקשה לנשום ולעמוד בקצב הלמות הלב של עצמה.

      נסעת מכאן, והאוקיינוס הגדול לא כיסה על אהבתנו. הזמן לא זז כבר עשר שנים; הזמן לא יכסה. הרגלת אותי לחכות לפגישה הבאה. אני מחכה – והזמן לא זז. הזמן לא זז ונדמה שמרחק הימים בינינו הולך ומתקצר. ואני ממשיך, ואוהב אותך, במקום בו אני נמצא ובזמן – שלא זז. אני יודע שפגישתנו הבאה נדחתה, ואין סולם של מלאכים לגעת ברקיע הזהב, ואין עוד נשימה להזיז את הזמן.