עבד א-סלאם מלאחי, המכונה "עבדו", הגיע ב-11 בספטמבר 2001, כבכל בוקר, למקום עבודתו במלון מריוט שבבניין מרכז הסחר העולמי הסמוך למגדלי התאומים בניו יורק. מלאחי בן ה-37, נשוי ואב לשניים, עבד כמהנדס קול במלון בניסיון להרוויח קצת כסף לפני שאשתו וילדיו יצטרפו אליו לניו יורק. כשהמטוסים התנגשו בבנייני התאומים, 940 אורחי ואנשי הצוות של המלון מצאו עצמם לפתע בלב התופת. כשה"תאומים" קרסו, המלון, ששכן בסמוך להם, נהרס לגמרי אך בדרך נס הצליחו רוב אורחי ואנשי הצוות של המלון להימלט ולהינצל. למלאחי לא שיחק המזל: הוא נהרג במקום והחלום שלו על חיים בניו יורק התפוגג בין ענני הריסות.
לכאורה, מדובר בעוד אחד מתוך אלפי סיפורים של קורבנות הפיגוע הגדול בהיסטוריה, אלא שסיפורו של מלאחי מעט יוצא דופן: הוא הערבי-מוסלמי היחיד מתוך 3,000 ההרוגים. בפיגועים בניו יורק ובוושינגטון נהרגו בסך הכול שמונה ערבים, כאשר מלאחי תימני במוצאו - הוא הערבי-מוסלמי היחיד. מה גם שבניגוד למאות הרוגים שהפכו לגיבורים לאחר מותם, מלאחי ויתר שבעת הערבים שנהרגו נותרו בצל: הם אינם מוכרים לציבור, סיפוריהם לא מסופרים בארצות שמהן הם באו, הם לא הפכו לגיבורים נערצים וניתן למצוא כמות אפסית של אזכורים בתקשורת אודותיהם. שמונת הערבים הפכו להרוגים האנונימיים והנשכחים של פיגועי 11 בספטמבר.
עשור ליגועי ה-11 בספטמבר - כתבות נוספות
עשור אחרי: יצאו מהתופת - וחייהם השתנו לעד
"הקריבו עצמם והצילו אלפים": סיפורה של טיסה 93
איפה הייתם ב-11/9/2001 כשנפלו מגדלי התאומים?
שניים מתוך שמונת הערבים שנהרגו ב-11 בספטמבר היו על המטוס שהיה בדרכו מבוסטון ללוס אנג'לס והתנגש במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בשעה 8:46 בבוקר, שעון ניו יורק. הראשון, בוטרוס האשם, היגר מלבנון לארצות הברית בשנת 1969 ביחד עם הוריו ושבעת אחיו כשהיה בן חמש. בוטרוס, ששינה את שמו בארה"ב ל"פיטר", נולד בעיירה עאקורה בצפון לבנון. הוא היה אמור לטוס עם אחותו רוז ללוס אנג'לס אלא שבסופו של דבר היא נאלצה לבטל והוא טס לבד. כך, למעשה, ניצלו חייה. לבנוני נוסף בשם ואליד אסכנדר נהרג על אותה טיסה. אלכסנדר, מהנדס בן 34, היה בוגר הרווארד שעמד להתחתן.
רשת הטלוויזיה "אל-ערביה" ערכה באחרונה תחקיר מקיף בניסיון להבין כמה ערבים בדיוק נהרגו ב-11 בספטמבר. ממצאיה מעלים, כאמור, כי שמונה נהרגו. "אל-ערביה" ציינה עוד כי במשך זמן רב ניסתה להשיג פרטים על הערבים שנהרגו והתקשתה מאד במשימה. היא הצליחה להשיג תמונות של כל הערבים שנהרגו מלבד תמונתו של לבנוני בשם רוברט דיראני, שנהרג במרכז הסחר העולמי, שגופתו לא נמצאה עד היום. מלבד כמה פרטים אודותיו, לא ידוע עליו הרבה. מה שכן ידוע הוא שמדובר בעורך דין בן 43 שהגיע לפגישה במרכז הסחר בשמונה בבוקר.
"אל-ערביה" הצליחה להשיג מעט יותר פרטים על לבנוני נוסף שנהרג בשם ג'וד מוסא, 35. הוא עבד כסוחר מניות בניו יורק ועבד במרכז הסחר העולמי. הוא נהרג ביחד עם כל 658 עובדי החברה שלו. רבע שעה לפני הפיגוע עוד הספיק להתקשר אל אמו. בשנת 2008 החליטו הוריו לשוב מארה"ב לכפר הולדתם כוסיא שבצפון לבנון ומצבה הנפשי של אמו הידרדר מאד.
בין ההרוגים ישנו גם מצרי בשם אלברט אלפי, 30, שנהרג במשרדי החברה החדשה במרכז הסחר בניו יורק שאליה עבר מטורונטו, ירדני בשם רוברט תלחמי, 36, שנהרג כשישב במשרדו בקומה ה-104 שבאחד ממגדלי התאומים בניו יורק, וירדני נוסף בשם רמזי דואני שנהרג בקומה ה-100 בבניין. דואני נולד בעמאן להורים פלסטינים. בגיל 19 הוא היגר לארה"ב ומאז עבד בכמה חברות עסקיות. לאחר הפיגוע ערכו לו חבריו בעמאן הלוויה בכנסייה בעיר אך לא קברו אותו שם משום שגופתו לא נמצאה עד היום.
אלו הם ככל הנראה שמונת הערבים היחידים שנהרגו בפיגועי 11 בספטמבר. רשת "אל-ערביה", שהתחקתה כאמור אחר עקבותיהם, טענה כי זיכרונם כמעט נמחק: חיפוש בארכיונים, בעיתונות ובאינטרנט מעלה פה ושם כמה משפטים על אחד מהם אך אין שום תיעוד עיתונאי או ארכיוני עליהם. אחת הכתבות הנדירות על שני הירדנים שנהרגו בפיגוע התפרסמה שבוע לאחר הפיגוע, ב-20 בספטמבר, בעיתון "א-שרק אל-אווסט" הרואה אור בלונדון. בני משפחותיהם של דואני ותלחמי אמרו לכתב העיתון כי יש בהם עוד תקווה לפגוש את יקיריהם. מאז היה כמעט בלתי-אפשרי להיתקל בכתבות אודות אחד מהערבים שנהרגו בפיגועים.
אז למה בעצם אף אחד לא מקיים יום זיכרון לשמונת ההרוגים הערבים? מדוע הם לא מוזכרים בעיתונות? כיצד הם נעלמו מהתודעה הציבורית בארצות שמהן באו? קודם כל, תרבות ההנצחה במדינות כמו תימן וירדן אינה משמעותית כמו בארצות הברית או במדינות מערביות אחרות. שנית, לא מדובר בכמות גדולה של הרוגים. לו היו נהרגים, לדוגמא, 30-40 מצרים, אפשר להעריך שמצרים הייתה מנציחה וזוכרת אותם בדרך רצינית יותר. הרי גם חמישה ישראלים נהרגו ב-11 בספטמבר ומעט מאד בארץ מכירים את שמותיהם ואת סיפוריהם.
ומה באשר לעניין הפוליטי? האם ייתכן שמשום שההרוגים הם ערבים, יש למישהו אינטרס להסתיר את זהותם? אולי. מצד אחד, הן מצרים, הן ירדן, הן תימן והן לבנון הארצות שמהן באו שמונת ההרוגים ידועות באיבתן לארגון "אל-קאעדה" ואף גינו בתוקף את הפיגועים. אך מצד שני, ייתכן והאנונימיות וההשכחה פעלו לטובת גורמים במערכות הפוליטיות בתימן, ירדן, לבנון ומצרים. יותר מכך: ייתכן שהן פעלו גם לטובת משפחות ההרוגים, שחששו אולי להיפגע על ידי קיצוניים אנטי-מערביים. הרי לעיתים הפתרון הכי נוח למשפחות שנמצאות במצב מורכב הוא לשתוק ולהסתיר. כעת, בעקבות התחקיר המקיף ב"אל-ערביה", שמותיהם של השמונה ידועים לכל. עשר שנים בדיוק אחרי הפיגועים, סיפוריהם של ההרוגים הערבים יוצאים סוף-סוף מחושך לאור.
לפניות לכתב: nir_yah@walla.com