זו הייתה ההפגנה הגדולה מכולן. לא מיליון, אפילו לא חצי מיליון, אבל בכל זאת הגדולה מכולן. וזו הייתה הפגנה יפה. הפגנה עם תפאורה מושלמת: נערכת בכיכר המדינה, כשמצפון צופים עליה אויביה הגדולים, מגדלי אקירוב, ומתוכה מביטים בפנים חסרי הבעה בובות הראווה של חנויות היוקרה, שהציעו גם בלילה הזה חליפות גברים ב-11,200 שקלים, תיק ב-8,125 שקלים ושמלת ערב במחיר של 4,290 שקלים שווים לכל נפש.
עוד על הפגנת הענק
הנאום של דפני ליף שחישמל את הכיכר
הפגנת כל הזמנים: 405 אלף איש קראו לצדק חברתי
צפו בתמונות מהפגנות הענק
זו הייתה הפגנה של הורים שלא חוששים להביא את ילדיהם אליה כדי ללמדם שיעור ראשון בדמוקרטיה, ושל אנשים שמצלמים את עצמם כדי לתעד היכן הם היו בערב ה-3 בספטמבר 2011. מכל עבר הם זרמו לכיכר. מרחוב ז'בוטינסקי, מוויצמן, מתש"ח מחייכים, משוחחים על ענייני חולין ומדי פעם צועקים ומתדלקים את עצמם בתוסף הדלק האופנתי "העם דורש צדק חברתי". לא היה חשמל בהפגנת ההמונים המרשימה הזו, לא היה זעם, לא היה מרמור. הייתה תחושה של רצון משותף לשנות את המציאות.
השאלה הגדולה שעדיין נותרה באוויר היא איזו מציאות רוצים לשנות. הדג נחש הלהקה ששיריה אולי מייצגים יותר מכל את גרעין המחאה קוננו על כך ש"יכול היה להיות פה גדול... בבית כנסת יש, עכשיו זה מסגד כן, עם כנסייה הכול היה יכול להיות אחד". איל גולן, שהגיע קצת אחריהם, היה הרבה יותר ארצי: "יש לי רק חלום, לקנות לך יהלום, לראות אותך עוד פעם מחייכת". לפי מדד התלהבות הקהל, רכישת היהלום הרבה יותר מעניינת מההרמוניה בין המסגד, הכנסייה ובית הכנסת.
דפני ליף, שעשתה כברת דרך ארוכה ביכולותיה הרטוריות בשבועות האחרונים, הייתה היחידה שחשמלה את הקהל בנאום רהוט להפליא, מתובל בפופוליזם עדין. בצדק היא ציינה שההישג הגדול של ההפגנה הוא עצם קיומה. למרות האדישות החברתית המובנית בישראל, למרות כוחם של בעלי ההון, למרות פיגוע רצחני וקשה בדרום - לא תש כוחה של המחאה. ועדיין ראוי גם בערב חגיגי כזה לא לשכוח שחלקים גדולים בתקשורת הישראלית דאגו לקדם את המחאה ולצקת שמן בגלגליה גם ברגעים הקשים.
יו"ר אגודת הסטודנטים, איציק שמולי, דיבר על התביעות של "הישראלים החדשים", שדורשים שינוי. אבל כל מי שעיניו בראשו והביט סביב ראה, פחות או יותר, אנשים מאותו סוג. כמו בהפגנות הקודמות, כמעט ולא היו שם דתיים, כמעט ולא היו ערבים וגם נוכחותם של אנשי הפריפריה לא הורגשה. חלקם היה מן הסתם בהפגנות הנוספות ברחבי הארץ, ועדיין נפקדותם צרמה. לא בטוח של מי כאן הפספוס גדול יותר של מארגני ההפגנה, או של אותן קבוצות שמדירות את עצמן ממחאה חברתית בעלת עצמה שכזו.
ועוד קטנה לסיום: בימים האחרונים צצו פה ושם פרסומים שהטילו ספק במניעיהם של מארגני המחאה. חלקם טענו ואף ניסו להוכיח שמדובר בספין משוכלל שמטרתו להחליף את השלטון או לייצר כאן אנרכיה. אחרים אף הטילו ספק במידת התמיכה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית של חלק מראשי המוחים. הפרסומים הללו, למרות שזכו לקיתונות של בוז, חשובים. חשובה ככל שתהיה, אל לה למחאה להיות האתרוג החדש שהס מלבקרו.
עם זאת, מאות אלפי אנשים ששרים את שירת התקווה בסוף העצרת הם ההוכחה שגם אם יש יד שמנסה לכוון את הדברים למטרותיה, היא כבר תתקשה להשתלט על אנשים שלא אכפת להם מימין או משמאל, אלא רק מהאמונה שיהיה כאן יותר טוב. או כמו ששר אייל גולן תוך שהוא מקפיץ את ההמונים: "מי שמאמין לא מפחד".
צפו בתמונות מההפגנות של גולשי וואלה! חדשות בפייסבוק