למה לא באתי לכנס 70 לפלמ"ח?

מלחמת העצמאות צריכה לשמש דוגמא למאבק הצעירים של היום, אך עם זאת – היא היתה טבולה בדם, ולא בדיוק השירים ששרו עליה. יורם קניוק מסביר למה אין בו נוסטלגיה

יורם קניוק

הילדים בשדרה אולי יתקנו את המדינה שקרסה להיות. הפלמ"ח הקים לפני 63 שנים מדינה, כי היה חוד החנית במלחמת העצמאות. לא בכל יום מוקמות מדינות שהיו פעם עם, נהיו דת, חזרו למולדתם להיות עם, הקימו לו מדינה ויחד עמו נשדדו והלכו אל נבלים ברשות התורה.

יצאנו יחידים לתקן את השבור; הפלמ"ח היה פעיל יחד עם ההגנה בהבאת 120 אלף ניצולי שואה ב-66 אניות; היה מוכן כחטיבה לוחמת וכך אירע שהיה לראשונים בעם. הוא איבד שליש מלוחמיו בקרבות. מחטיבת הראל שלחמו בה 1,100, נהרגו 400.

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה
כחולמים מתוקים, באנו מן התנ"ך והציונות כדי להיות עבריים וארץ ישראליים. מסע של פלוגת פלמ"ח (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הפלמ"ח היום זקן, מתמעט והולך. עוד מספר שנים לא יישאר מאיתנו איש חי. כחולמים מתוקים של אימא שלהם, באנו מן התנ"ך ומן הציונות, מאימת השואה שפסחה על רובנו כדי להיות עבריים וארץ ישראלים - אבל בסופו של דבר לחמנו בחטיבה יהודית. יצאנו בני חורין בארצנו - בלי נשק ובתנאי אופל. זאת היתה מלחמת קיום של עם עני.

לחמנו בלילות. הערמנו על האויב. בתחבולות ניצחנו ושרדנו. היהודי החדש שנולד אז נעלם אחרי המלחמה. נתנו את המדינה החדשה לדור ההורים שלא ידעו באמת מה זה בדמייך חיי. הם חלמו, אנחנו לחמנו. אולי שורש עברי דומה; לחם ומלח הם מלחמה, קרב וקבר ורקב הם מלחמה, כל החרא הזה, אותו סיפור הזוי.

הפלמ"ח היום זקן, מתמעט והולך. הרמטכ"ל ונשיא המדינה בטקס ה-70 לפלמ"ח בשבוע שעבר (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

לא היה נשק, אז המציאו את הדוידקה

הייתי שם כנער. כתבתי על זה דברים. אף פעם לא הייתי חלק; תמיד עשיתי אבל בה בעת השקפתי על מה שאני עושה. בעשיית ילדים זה נראה מצחיק כמו אתלטיקה אבל בפנים זה נעים. בלוחמה ראיתי מה שראיתי. יש זוכרים אחרת. כל אחד זוכר את מה שהוא זוכר. אם יש נגדי כמה ביקורות על בדיות אז שיהיו, כולנו בדינו את עצמינו לתוך תופת שהקימה מדינה באזור עוין בלי שיהיו לנו ספרים על איך מקימים מדינות.

לא השתתפתי בכנס ה-70 לפלמ"ח כי הייתי חש שם זר. הזרות היא המחלה הקשה שלי. אין בי נוסטלגיה. המלחמה היתה טבולה בדם ולא בדיוק השירים ששרו עליה. היתה קו הקץ שממנו אין נסוגים. הביצור האחרון לפני כליה. אז מותר במקום כזה להיות גם פחות נחמד מזה שאנשים מסוימים רוצים שיהיה ה-היה של אז. היו כישלונות צורבים אבל ניצחנו בגבורה ואיש לא עשה לנו את זה. לא היה נשק, אז המציאו את הדווידקה – האף-16 של הפלמ"ח שלפעמים ירה ולרוב לא, והיה רוגטקה נגד טנקים.

המלחמה היהודית ההיא צריכה להיות דוגמא לצעירים של היום. האצ"ל והלח"י הכו בגבורה בבריטים אבל מה ששבר אותם היו האוניות הרעועות שלא חדלו להגיע עם מעפילים ניצולים שרצו בית כי אף מדינה לא רצתה בהם.

כן, היה רע. היה טוב, היה קשה. היה לפעמים מצחיק. היה עייף, היה עצוב. קברנו את חברינו בקברים שחפרנו לפני הקרב בשביל עצמנו ורצנו הלאה. לחמנו עניים דוויים. היינו מסע צלב של ילדים שהלכו מדינה להקים כי לא היתה אחרת. היה לנו בשביל מה להילחם כי היו לנו משפחות שציפו לכליה.
לא באתי לכנס הפלמ"ח כי חשתי לא רצוי. אבל אהבתי אותם בטלוויזיה. אני מקדיש את הרשימה הזאת לרעננה הגדול מכולם ולסתיו מן האוהלים, אחד הציל פעם והשנייה תחשוב איך מצילים שוב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully