הבחירה בשדרות רוטשילד כמרכז המאבק, נעשתה משיקולים מקצועיים. לא בכדי נבחרה תל-אביב להתחיל את המאבק הנוכחי, מעבר לאינטרסים הפוליטיים שבמאבק זה הרי שמדובר במרכז העניינים. מרכז תל-אביב, אזור שוקק שעוברים בו אלפי בני אדם ביום, גם ללא מחאה, אוהל או סוכה בשדרה. היכולת של התקשורת לשדר ממרכז העניינים בתל-אביב קלה וזמינה לעומת סיקור הפריפריה הרחוקה והלא מושכת, שיצריך נסיעה, עבודה ומאמץ רב יותר.
שיקול נוסף לבחירת רוטשילד כמוקד הוא שיקול מהותי. כששוטטתי בין האוהלים ברוטשילד פגשתי סוגים שונים של אנשים: כאלו שבאמת ובתמים רוצים לשנות - לפעול ולהטיב עם החברה והמדינה, אנרכיסטים פורעי חוק שמחפשים כל סיבה לפרוק עול, להשתולל ולנקוט באלימות (הם אותם חוסמי הכבישים של המאבק שבימים כתיקונם פוגעים בחיילי צה"ל ובשוטרי מג"ב בנעלין, בלעין, שייח' ג'ראח ומקומות נוספים) ופגשתי חבר'ה שבאים ליהנות בחינם מהופעות האמנים במאהל, להכיר בני זוג ולקחת חלק באווירת הקרנבל והשנטי הצעירה. פיתרון למצוקת הדיור? מישהו? משהו?
פגשתי סטודנטים רבים, חלקם תל-אביבים במקורם וחלקם שהגיעו לתל אביב מבחוץ. רבים מבין אלו טענו באוזניי כי הם הצטרפו למחאה מכיוון שהם רוצים לשכור דירות בתל-אביב במחירים נמוכים, הם מבקשים להגביל את בעלי הבתים, להוריד מחירים ובכך רוצים להחזיר ולהשאיר את הצעירים במרכז, בתל-אביב. היו מי שטענו באוזניי כי על המדינה לעודד את בעלי הבתים בתל-אביב להשכירם במחירים ריאליים, לתת היתרים שונים, להעניק להם הטבות שונות (ועל חשבון מי יבואו ההטבות לבעלי הבתים? מאיזה כסף?) ואם הם מגזימים יש להטיל עליהם מיסים מיוחדים. הכל כדי שלצעירים בתל-אביב יהיה נוח.
אותם חבר'ה צעירים, סטודנטים שמעוניינים להעביר את תקופת הלימודים והרווקות בתל-אביב, חייבים להפנים כי מצוקת הדיור ומטרת המחאה היא לא לדאוג לצעירים בתל-אביב. תל-אביב הייתה מבוקשת ותישאר מבוקשת - ומה שמבוקש עולה כסף. אחותי עזבה לפני שבועיים את תל-אביב וחזרה לגליל לאחר ששכר של שני מקומות עבודה לא הספיק לה כדי לממן את שכר הדירה והלימודים. שאלתי אותה מדוע לא הצטרפה למאבק ותשובתה הייתה שמראש, עוד לפני בואה לגור בתל-אביב, לקחה בחשבון כי מי שרוצה לגור בתל-אביב עליו לשלם הרבה, וכאחת שגדלה בפריפריה, המאבק הרוטשילדי נתפס בעיניה כבכיינות וכצביעות. רבים מחבריה שהגיעו מהגליל לתל-אביב, מגחכים על מאהל רוטשילד וסבורים כי מצוקת הדיור האמיתית היא בפריפריה, וכי המחאה והפתרונות צריכים להיות מכוונים אך ורק לשם.
זהו עצם העניין. זה ההבדל המהותי בין צעירי רוטשילד לבין המצוקה האמתית והאותנטית שמורגשת ביתר שאת בפריפריה. למדינה יש סדרי עדיפויות חשובים יותר מדרישות צעירי מרכז תל-אביב לשכר דירה נמוך מעל הפאב השכונתי. עדיפות חברתית של חיזוק הפריפריה בכלל ובפרט של השכבות החלשות החיות בה, עדיפות לאומית של חיזוק הנגב והגליל ופיתוחם, עדיפות לפתרון בעיית המסתננים הנופלת על כתפי תושבי שכונות דרום תל-אביב ועדיפות ביטחונית של פיזור האוכלוסייה.
הטבות, היתרים, הקלה במיסים, כל אלו אמצעים שיש לתת לטובת התושבים בפריפריה (החלשים והחזקים גם יחד) שלא זוכים למגוון האפשרויות התרבותיות, החינוכיות, הבידוריות, הספורטיביות והאחרות שיש לתל-אביב ולערי המרכז להציע (בית הקולנוע הקרוב ביותר לקריית שמונה, חצור הגלילית, קצרין, וכרמיאל נמצא בנהריה, או חיפה. על תושבי טבריה, בית שאן, נצרת עילית ומגדל העמק להגיע לקולנוע בעפולה). מתן הטבות שמטרתן משיכת צעירים לגור בתל-אביב, כפי שמציעים חלק מאותם צעירים שאיתם דברתי, הינו דבר בלתי חברתי בעליל שיפגע פגיעה נוספת בפריפריה הגיאוגרפית ובשכונות דרום תל-אביב.
מאבק אמיתי חייב לשים את הפריפריה במרכז, את פיתוח השכונות בדרום תל-אביב, את פיתוח הנגב והגליל ואת גושי ההתיישבות, מתן מענה תחבורתי נוח ללוד רמלה וערים נוספות. על המאהלים בפריפריה להשמיע את קולם, את קולם האותנטי של התושבים. עליהם להתנתק מהאגואיזם המניע את שוכני האוהלים ברוטשילד, ולהתנער ממנהיגיו כליל. על הפריפריה להנהיג את מחאת הדיור תוך נכונות למשא ומתן אמיתי עם הממשלה, מתוך ניסיון אישי של חיים בפריפריה. טוב תעשה ממשלת נתניהו אם תהיה הראשונה שתפתח תחבורה אמיתית ויעילה לפריפריה, תגדיל את האפשרות לשוויון הזדמנויות לתושבי הפריפריה, תשווק קרקעות לחיילי המילואים ועל ידי צעדים ציוניים, לאומיים-חברתיים, תשחרר את הפקק בענף הנדל"ן כולו.
הכותב הוא דובר תנועת "אם תרצו"
מחאת הדיור - כותרות אחרונות
כ-400 בני אדם השתתפו בריצת מחאה: "רצים שינוי"
לראשונה מאז פרוץ המחאה: עיריית ת"א פינתה אוהלים
חשד לתקיפות מיניות במאהל רוטשילד: חסר בית נעצר