ממש לקראת סיום עצרת-הענק בתל אביב אמש (שבת), בדיוק כששלמה ארצי שר את שירו "שיר בבוקר בבוקר", הגיע צעיר כבן 15 אל אחת ממובילות המחאה, סתיו שפיר, וביקש ממנה חתימה. בהתחלה היא לא הבינה מה הוא רוצה. "מה ביקשת?! חתימה?", שאלה. "כן", ענה הנער המתבגר בביישנות. שפיר הביטה במבוכה על האנשים שסביבה וציירה לו חתימה קטנה על גב השלט שנשא במהלך העצרת.
סתיו שפיר כנראה עוד לא מעכלת שהיא הפכה בן לילה לסופרסטארית. כל אדם שפוגש בה, בדפני ליף, או ביתר מנהיגי המחאה ברחוב רוצה להשיא להם עצה, לשפוך את לבו, לספר את סיפורו האישי, לומר את דעתו. הם מקשיבים לכל אחד, מהנהנים ומשיבים. הליכה פשוטה של מאה מטר הופכת עבורם למסע של כשעה. סתיו, דפני וחבריהן אינם נחים לרגע בשלושת השבועות האחרונים: הם ישנים כשעתיים-שלוש מדי לילה ועסוקים עד מעל הראש בטלפונים, ביקורים, פגישות וישיבות.
עוד על "הפגנת ה-300 אלף":
מאות אלפים הפגינו: "עכשיו זו שעת הזעקה"
עימותים בין מפגינים לשוטרים בת"א, חמישה נעצרו
המחאה בתמונות: מאות אלפים מוחים ב"הפגנת כל הזמנים"
קורה כאן דבר ענק
רגב קונטס, אחד ממובילי המחאה שפרצה ברחוב רוטשילד בתל אביב, אמר לנו אתמול ברגע של גילוי לב שהייתה לו תחושה שהמחאה הזו תגיע למימדים גדולים: "אחרי שהייתי יום או יומיים באוהל בשדרות רוטשילד, אמרתי לשיר, חברה שלי, שקורה כאן דבר ענק וזה לא סתם עוד מחאה. הרגשתי שזה הולך להתפתח למשהו גדול".
מנהיגי המחאה הסתובבו אמש מאחורי הקלעים כלא מאמינים. ניכר על פניהם הנרגשות שהם הבינו היטב כי התאריך השישה באוגוסט 2011 ייכנס להיסטוריה בעיקר בזכותם, אך למרות זאת נראה היה כי הם לא ממש מצליחים לעכל את גודל המעמד. מדי כמה דקות היה ניתן להבחין באחד ממנהיגי המחאה מתפרק בבכי, נושם נשימות ארוכות כדי להירגע, ומשפשף את עיניו כדי לוודא שלא מדובר בחלום.
בתום העצרת קלטתי לצד הבמה את מנהיגת המחאה, דפני ליף מצטלמת בחפץ לב עם עוד מפגין נרגש "בשביל תמונה לפייסבוק!", כלשונו. לא ברור אם דפני, סתיו, רגב, יגאל וחבריהם מבינים כי שמותיהם ייכנסו לדפי ההיסטוריה כסמלי המחאה העממית הזו. "דפני, אז מה קורה החל ממחר? מה תעשו מבחינה פרקטית?", שאלתי אותה. היא הסתכלה עליי במבט עייף. "עכשיו זה לא הזמן של הפרטים. עכשיו זה זמן הרוח", ענתה בחיוך ורצה לחגוג עם חבריה.