זהו שיר הלל לאזרח הישראלי. זהו הומאז' לאנשים הרגילים ששטפו אתמול את הרחובות. בין אם אתם תומכים במחאה ובין אם אתם נגדה אתם צריכים לשמוח על המארש הססגוני שצעד אמש בגאווה ברחוב קפלן בתל אביב, לחוץ בין ממסד לממסד - מצד אחד קריית הממשלה ומצד שני הקריה.
זהו שיר הלל לאותם אזרחים שכולם כבר אמרו ששום דבר לא יזיז אותם מהמזגן, שכלום לא יתלוש אותם מהטלוויזיה, שחם להם מדי בשביל להפגין. באמצע ההפגנה החלו פתאום האנשים מסביב לשיר את "באנו חושך לגרש". העם גילה את עצמו. כוחו לא תש. וזה הדבר המעודד ביותר בכל הסיפור הזה, או כמאמר השיר: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן".
עכשיו זה ברור, המחאה הזו כבר תיכנס להיסטוריה. אין זה משנה אם תצליח או תיכשל - זו המחאה האזרחית הגדולה בתולדות ישראל. גדולה יותר מהמאבק ליציאה מלבנון, גדולה יותר מהמאבק בהתנתקות. למחאה בת השלושה שבועות יש עכשיו גם אייקון שייחקק בזיכרון הלאומי הפגנת הרבע מיליון.
ההפגנה אתמול הייתה חותם כשרות לתמיכה העממית במאבק המפוזר והמבוזר בתולדות ישראל. זה לא משנה אם דפני ליף וחבריה רבים או לא. זה לא משנה מי מייצג מה. אין שום ראש חץ מוביל למחאה הזו. נראה שדווקא התחושה באמצע השבוע שהמחאה מגמגמת, היא זו שהביאה את נחשול האנשים לרחובות.
זה עדיין היה אותו שבט השבט החילוני. דתיים כמעט לא נראו בסביבה. אבל אלה היו הרבה יותר מאותו שבט. ומשבת לשבת הם משתכללים יותר תופים, שלטים שנונים יותר, משרוקיות, רעשנים. כמו במשחק כדורגל, מדי רבע שעה ייצר ההמון רחש אדיר שריקות, צעקות, מחיאות כפיים, ידיים באוויר. העם צועק. העם דורש את תשומת הלב. יותר אי אפשר להתעלם מכך.
אין לקנא בבנימין נתניהו. הקריאה הזו היא לשידוד מערכות - והמערכות עובדות כך כבר עשרות שנים. הוא לא נושא בכל האשמה, ואין לו שום אופציה ריאלית להציע פתרון מלא, אבל זה נפל במשמרת שלו. יהא אשר יהא הפתרון שיבחר, הערב הזה יהדהד בראשו בזמן שישקוד עליו. בערב הזה הפתיע העם את ראשי המשק, את שרי הממשלה, את מקטרגיה של החברה הישראלית, ובעיקר את עצמו. בערב הזה אמר העם בקול רם וברור אני הריבון.
מחאת האוהלים - כותרות אחרונות
מאות אלפים הפגינו: "עכשיו זו שעת הזעקה"
המחאה בתמונות: מאות אלפים מוחים ב"הפגנת כל הזמנים"
עימותים בין מפגינים לשוטרים בת"א, חמישה נעצרו