אתמול היה רגע היסטורי בחייהם של אלף חנונים כמוני, אלף חנונים שתמיד עשו את המצופה מהם, שאף פעם לא סירבו לממונים עליהם. אתמול אמרנו לראשונה לא. נקעה נפשנו, קרס גופנו, אנחנו לא יכולים עוד. הגשנו מכתבי פיטורים. התפטרתי מעבודה שאני נהנית ממנה, מסופקת ממנה, עבודה שרציתי לעשות כל חיי. לא מחכה לי משרה אחרת עם תנאים טובים יותר. אבל יש לי את הסיבה הכי טובה בעולם להתפטר - אני פשוט לא יכולה להמשיך לעשות את התפקיד שלי.
אני רופאה מתמחה ברדיולוגיה בבית החולים בילינסון. אני מפענחת בדיקות סיטי, עושה אולטראסאונד וקוראת צילומי חזה ובטן. עשרות חולים ופצועים תלויים באבחנות שאני נותנת מדי יום: האם יוכנסו לחדר ניתוח, כמה מהר, אילו תרופות יקבלו, האם ישוחררו לביתם. תדמיינו מה קורה כשאני כותבת את הבדיקה החמישים שלי להיום, בשעה ארבע לפנות בוקר. דמיינו איך אני יושבת טרוטת עיניים, כותבת בדיקות במשך 20 שעות, הטלפון ממשיך לצלצל בלי הפסקה. אני יושבת מול המחשב ומסתכלת על תמונות. כל סיטי - בין 400 ל-2000 תמונות נפרדות, חתכים חתכים מגוף האדם. כל תמונה יכולה להכיל נקודה בגודל מילימטר, מילימטר בגוף האדם שעלול להרוג אותו.
את העבודה שאני עושה בבית החולים בלילה אמורים לעשות שלושה רופאים, לא אחד. אבל מה לעשות, אין כסף, אין תקנים, אין רופאים. אני לבד. כמו כל בני האדם, כמו כל הרופאים, גם אני עלולה לטעות. את ההשלכות אתם יכולים לדמיין לבד. וכמוני יש עוד אלפים. אלפי רופאים שעובדים בתת תקינה.
אני בוגרת בית ספר לרפואה שנחשב לאחד מהטובים בעולם - הדסה ירושלים. במכון בו אני עובדת אני מקבלת הסמכה מהטובות בארץ. כל יום יושבים איתי רופאים בכירים ומלמדים אותי ואת יתר המתמחים כל מה שהם יודעים, עוברים אתנו על בדיקות, מראים לנו פתולוגיות, מנתחים טעויות. אין ספק שקיבלתי את ההשכלה הטובה ביותר בשביל לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. אבל אין לי זמן לעשות אותה.
על חומותייך עיר דוד הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה
אלה אנחנו, החיילים של החיים, שומרים כל דקה ודקה על חיי החולים שלנו. וכמו חיילים טובים אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים ויותר מזה. הסיבה שמערכת הבריאות בישראל לא קרסה עד היום הי שאנחנו חיילים מעולים. כי עמדנו ושמרנו על המבצר גם כששורות הרופאים הידלדלו, גם כשהיו יותר מטופלים לשמור עליהם, גם כשהפכנו להיות שני שומרים לאלף במקום לחמישה, כל הזמן הזה עמדנו ושמרנו.
עמדנו ושמרנו גם כששילמו לנו חצי ושליש ממה שהגיע לנו, גם כשראינו חברים שלנו עוזבים את העמדה ונוסעים לעשות את אותה עבודה בארץ אחרת, או עבודה אחרת בארץ שלנו. עמדנו ושמרנו כי כל הזמן הזה ראינו אנשים באים לקודש הקודשים של החיים, בית החולים, לקבל מזור לחוליים. איך נפקיר אנשים חלשים ופגיעים, בני אדם כמונו בשעה הכי קשה שלהם?
על חיי האדם במדינת ישראל מופקדים אלפי אנשים שהקדישו את החיים שלהם לרפואה. אלפי חיילים טובים שבמשך עשר שנים שתקו ועבדו בפרך מפני שההסכם המשפיל האחרון שנחתם איתם לפני עשר שנים חייב אותם לא לשבות, בזמן שכמות הרופאים ביחס לחולים הולכת ופוחתת, בזמן שהמשכורות שלהם נשחקות ונטחנות על ידי אינפלציה, קפיטליזם והפרטה.
הממשלה הצינית שלנו חושבת שקפיטליזם זה מצויין אבל מאיתנו מצפים שנישאר סוציאליסטים. שנמשיך לעבוד בשביל גרושים מתוך אידיאולוגיה. עד היום זה היה נכון. אבל נקעה נפשנו. אנחנו עייפים מדי, אנחנו מעטים מדי, אנחנו לא יכולים עוד.
ד"ר ליאוניד אידלמן הוא מנהיג אמיתי, אדם טוב, חכם וחזק, אני מאמינה בו וסומכת עליו שיעשה הכל כדי להשיג את ההסכם הטוב ביותר שיוכל עבור החולים והרופאים. אבל ד"ר אידלמן הוא אישיות ציבורית, נבחר, מייצג. הוא לא יכול לבוא ביום שני לכבוד השופטת ביניש ולהגיד לה מה שאני רוצה להגיד לה: שאנחנו לא ילדים קטנים ש"יתיישרו" אחרי נזיפה קלה. אנחנו הסקטור המוסרי ביותר שהיא אי פעם פסקה בעניינו. לא נטשנו את עמדתנו עד כה. את צעדי המחאה במשך ארבעה חודשים ניהל ד"ר אידלמן באחריות ובהתאם לתנאי בית הדין לעבודה, עד כדי כך שרוב האנשים בכלל לא ידעו שאנחנו שובתים. אם אנחנו ממשיכים ומתעקשים כנראה שאנחנו באמת צריכים את מה שאנחנו מבקשים.
הרבה אנשים שאלו אותי היום: "למה אתם מתפטרים? הרי אמרתם שאתם נלחמים בשביל הרפואה הציבורית, הנה, קיבלתם אלף תקנים, הבטיחו הטבות לפריפריה, הבטיחו שתעשו שש תורנויות". נכון. הבטיחו. אבל את התקנים נקבל חלקית בלבד, עוד שנתיים, ולכו תדעו מי ימלא אותם. אני לא מכירה הרבה אנשים עם תואר דוקטור שמוכנים לעבוד בשביל 25 שקלים לשעה. לגבי ההטבות לפריפריה: המדינה מצפה מבתי החולים לשלם חלק מההטבות הללו, והרי אנחנו כבר יודעים שאין להם מאיפה. על שש התורנויות אני אמשיך לחלום כי גם אם יהיו אלף תקנים המכון שלי לא יקבל אפילו אחד ואני אמשיך לעבוד לבד, בארבע בבוקר, והטלפון שלי ימשיך לצלצל עם עשרות סיפורים קורעי לב שדורשים את תשומת לבי המיידית. אחד מהם יהיה הסיפור שלכם או של בן משפחה שלכם.
ההסכם שהאוצר מציע לא מספיק טוב. אנחנו לא צריכים להתבייש לדבר על כסף. כסף הוא אמצעי הישרדות, באמצעותו אני משלמת על קורת הגג שלי, על האוכל במקרר, על הדלק במכונית וגם על הטלפון בו אני משתמשת כדי לצלצל לרופאים עמיתים להתייעץ ולקדם טיפול בחולים. הדרישה שלנו לשכר הוגן בסך הכל תבטיח את הישארותנו במערכת ותבטיח שיגיעו אנשים טובים נוספים למערכת. כי מקצוע שלא שווה לעבוד בו לא מושך אליו אנשים טובים וחרוצים. גם אם הוא המקצוע הכי מספק. המאבק על השכר שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק להצלת מערכת הבריאות הציבורית בישראל.
לאנשי תקשורת מאכזבים כמו לינדר-גנץ ולכבוד השופטת ביניש אני אומרת - לא התאהבנו במחאה, לא הגזמנו. אם אין לכם אלפי שקלים לשלם על ביטוח פרטי ואם גם אתם רוצים בשעת החולי שלכם רופא טוב, משכיל, מעודכן, עירני, ונמרץ - גם אתם תתמכו בדרישותינו.
כותרות אחרונות על מאבק הרופאים:
המחאה בעיצומה: רופאים מתמחים הגישו מכתבי התפטרות
פריצת דרך במו"מ בין הרופאים והאוצר
לראשונה מאז פרוץ המשבר: נתניהו נפגש עם אידלמן