פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הביריונים של רוטשילד

      דפני ליף וחבריה המפונקים מארגנים מחאות באמצעות סמארטפונים יקרים, ולא מוכנים לשמוע על מי שעובד קשה באמת, ומאפשר את קיום המחאה שלהם. יהושע בריינר מזכיר: יש עולם מחוץ לת"א

      כשההמונים גדשו את רחובות תל אביב, ישבתי בדירה השכורה שלי, ולא הפסיקה לאכול אותי שאלה אחת: מה לעזאזל אגיד לבן שלי, בעוד 15 שנה, כשישאל אותי אם גם אבא שלו דרש צדק חברתי בקיץ של 2011. הרי סבא וסבתא שלו היו מורים שעבדו קשה מאוד, נאלצו לענות לטלפונים מהורים כפויי טובה - וקיבלו תלוש משכורת לא הגיוני.

      אתה חלק מהמעמד הבינוני. אותו אחד שעובד, ואחר כך רואה כיצד הממשלה אוכלת מהמשכורת אלפי שקלים - ובדרך מעלה את המע"מ. מדוע לא היית חלק מהמהפכה?

      יקר לחיות כאן, יקר בטירוף. אתה מתקשה לגמור את החודש (גם בלי הילד ההוא שעוד לא נולד). אין לך סיכוי לקנות כאן דירה, ומחיר הדלק עולה כל חודש - וכשמחיר הקוטג' עולה, מי שנדפק זה דווקא הרפתן במושב, שקם כל בוקר בחמש, במקום שידפקו החברות הגדולות שגוזרות קופון. שכר העובדים הסוציאלים והמתמחים פשוט לא הגיוני.
      גם אני רוצה צדק חברתי. אז למה אני לא יוצא לרחוב?

      כי אני חושש.

      כי כשאני מביט בראש הפירמידה של המחאה, אני לוקח צעד אחורה.

      מחאת הדיור בנו בית גבס בשדרות רוטשילד תל אביב, יולי 2011 (נמרוד סונדרס)
      המחאה מעולם לא באמת יצאה משדרות רוטשילד (צילום: נמרוד סונדרס)

      מחאת הדיור - כותרות אחרונות:
      הפגנות הענק: 150 אלף ברחבי הארץ
      בליכוד טוענים: "כולם שם עם נרגילות"
      אך הנשיא מתרשם: "כבשתם את לבי"


      ברוטשילד רוצים אנרכיה. הם לא רוצים מהפכה, הם רוצים כאוס. הם מספרים שהם רוצים לשנות את כללי המשחק, "ניו דיל", חלוקה מחדש של הקלפים. אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, אבל זו הפיכה פר אקסלנס. מי שלא הצליח בקלפי, מנסה עכשיו לכפות על העם ועל הממשלה את השיטה שלו. זה לא שמאל כלכלי- זו בריונות נוסח רוטשילד. הם לא רוצים להחליף את הדיסקט של הממשלה, הם רוצים להפיל את כל מה שאפשר. אין להם דרך או פתרון, כי הם רוצים רק דבר אחד. כשבהפגנה מניפים שלט שעליו כתוב "מובארק, אסד, נתניהו", ואיש לא פוצה פה, המסר ברור: מקומו של ראש הממשלה הוא להיות רדוף על ידי עמו, מוגלה במקרה הטוב – או לצדו של רוצח ההמונים מסוריה, במקרה הרע; כיכר הבימה לעולם לא תהיה כיכר תחריר, אבל לשם היא הולכת.

      מחאת רוטשילד החלה בפינוק. כן, פינוק. אפשר ללגלג על הטענה הזו עד מחר, אבל תסלחו לי: מי שרוצה לגור בפופיק של תל אביב, ודורש שהממשלה תסבסד את הדירה שלו, יכול המשיך לבכות עד מחר. דפני ליף וחבריה לא מוכנים לשמוע על דירה בחולון, רחמנא ליצלן. הם רוצים לגור הכי קרוב למוסדות החינוך הכי טובים והכי יוקרתיים, לגור הכי קרוב למוסדות התרבות הכי איכותיים ולגור הכי קרוב לפאבים ולמקומות הבילוי - ולגור וחמש דקות מחוף גורדון. הם לא מוכנים לנסוע בתחבורה ציבורית, כי "גם ככה התחבורה הציבורית גרועה" (טענה ששומעים ממי שמכיר את קו 5 רק מהשיר של משינה). הם לא מעוניינים לגור מחוץ לתל אביב, כי אז הם ייאלצו לעמוד בפקקים. גם אני רוצה לגור בתל אביב, אבל אני לא גר בתל אביב. אני גר באשקלון. כי כאן זול יותר. כי מי שלא יכול להרשות זאת לעצמו - והנה לכם רעיון מהפכני - שלא יגור בתל אביב.

      הפגנה בתל אביב נגד מחירי הדיור (אורי לנץ)
      בתל אביב לא רוצים פתרונות: רק רוצים להפיל את הממשלה (צילום: אורי לנץ)

      האם אחוזי האבטלה הנמוכים ביותר בשנים האחרונות הם נתון מטעה? אולי. אבל לא ייתכן שאנשים יזעקו חמס במוצאי שבת, ואחר כך ישבו לאכול פיתה בשלושים שקל אצל אייל שני. כ-61 אלף איש יצאו מנתב"ג לחו"ל רק ביום חמישי האחרון. האם יש לנו בארץ 61 אלף טייקונים? אם אתה שוכר דירה ב-4,000 שקל, הרי שזה לא ביבי שהוא פראייר; זה אתה. האם המחאה אומרת שאין בעיות חברתיות קשות? בוודאי שיש. אבל אם אתה טוען לחוסר צדק חברתי בזמן שאתה מחזיק אייפון ביד, אתה חלק מהבעיה עצמה.

      "המחאה כבר מזמן עברה את רוטשילד", יאמרו לי, "היא בכל הארץ". נכון, אבל הצבע של מחאת הפריפריה, המחאה הטהורה והשפויה, הוכתם בצבעי הכאוס התל אביבי, כי כולם רוצים להיות חלק מהמהפכה הגדולה. אני לא יכול לבוא ולו בבדל של טענה כלפי הסטודנטים בבאר שבע, שמסיימים ללמוד עם מינוס ענק בבנק, או כלפי תושבי קריית שמונה, ש"צריכים" מלחמה כדי שמישהו יתייחס אליהם. האם הם מוחים על אותם דברים כמו ברוטשילד? אני לא בטוח. גם כשהספרייה העירונית נסגרת וגם כשקשה לקנות דירה בפריפריה אסור לשתוק. צריך לדרוש מהממשלה לפעול, אבל בתל אביב רוצים שתיפול. ותושבי תל אביב מובילים המונים לאותו המקום. ואחר כך? המבול. עולם חדש מופלא. מהגרים בלתי חוקיים? ברוכים הבאים. חרדים או מתנחלים? לא תודה, לקחתם מהפה שלנו מספיק. ברוטשילד-נוילנד יקבלו כל מי שמצהיר שהוא ישראלי, אבל רק בעיני יושבי אוהליה. למדינת רוטשילד יש שם: מדינת כל אזרחיה.

      הפגנה בתל אביב נגד מחירי הדיור (אורי לנץ)
      "מי שלא הצליח בקלפי, מנסה עכשיו לכפות על העם ועל הממשלה את השיטה שלו" (צילום: אורי לנץ)

      ומזה אני חושש. המוחים הם אני, המעמד הבינוני הקלאסי, בן להורים עובדי מדינה, השכיר שלא גומר את החודש, הסטודנט שגר בפריפריה. אני נבלע בתוך 87 האחוזים, שחושבים שהמחאה בנושאי הדיור היא אמנם מוצדקת, אבל אני גם אחד שיודע שהצדק החברתי שההמונים דורשים בכיכר נושא מחיר כבד, שהמדינה עלולה לשלם. הממשלה חייבת לחשוב מחדש על סדר היום שלה, ולדאוג ראשית לאינטרסים של מי שלוקח על עצמו את המעמסה. לצערי, המחאה הזאת לקחה על עצמה לעשות כאן משהו אחר - ובזה אני לא יכול לקחת חלק.

      וכמה מילים על התקשורת: בשבועות האחרונים יש בעיקר עיוות וניפוח. כלי התקשורת לא רק שמוחאים כפיים למחאה, אלא עומדים בראשה, כהורה נלהב שרואה את ילדו מצליח אחרי שנים של כישלונות. שערי העיתונים הפכו למניפסטים, שמחולקים בגאווה בשדרת האוהלים. עמודי החדשות מופקעים לעידוד המחאה, וכלי התקשורת מאביסים אותה עד שהציבור צועק: "אי אפשר עוד". הסיקור האוהד איבד כל פרופורציה, ולא עומד ביחס לכמות המוחים. לפי כלי התקשורת, המחאה "מחריפה" מדי יום, הממשלה מתפוצצת "מרוב לחץ" - וכולם הפכו פרשנים לענייני נקבוביות זיעה. כתבו בעיתונים שהיו 150 אלף בני אדם בהפגנות השונות ביום שבת. 70 אלף בתל אביב, 10,000 בירושלים ו-10,000 בחיפה. אולי נעלמו כמה רבבות מפגינים בדרך, מבלי שאיש מהעיתונאים הבחין? אולי קל יותר לשלוח ניידת לכיכר הבימה מאשר לנתניה. אחרי שלושה שבועות של סגידה, כנראה שהגזמנו. תעברו גם אתם לאוהל. יותר זול, יותר מהפכני.