האבן הבסיסית ביותר בשיטה הכלכלית כולה היא הפעולה הפשוטה שאדם עושה בכל יום הוא קם ויוצא לעבוד. בתמורה לפעולה הבסיסית והיומיומית הזאת, השיטה עליה גדלנו אמורה להבטיח לנו רווחה ואמצעי קיום בסיסיים. אך בישראל של השנים האחרונות נוכחנו לדעת שהשיטה פשוט לא עובדת. בניגוד למה שאמרו לנו מאז ילדותנו, לימודים, התמדה ועבודה קשה לא מבטיחים כיום איכות חיים או רווחה בסיסית.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחצית מהשכירים במשק מרוויחים 5,400 שקלים ומטה, ובכל שנה יש יותר ויותר אנשים עובדים שנמצאים מתחת לקו העוני, על אף שהם מביאים הביתה משכורת בכל חודש. אליהם מתווספים עשרות אלפי עובדי קבלן חסרי זכויות, שהממשלה היא המעסיק הכי גדול שלהם במשק. מרבית האיגודים המקצועיים נעלמו, וללא עבודה מאורגנות וזכויות קולקטיביות מרבית העובדים במשק חשופים לשלטון של הפרד ומשול מצד מעסיקים בעזרת חוזים אישיים.
מדינה במחאה - כותרות אחרונות:
מחאת האוהלים: השלטון המקומי נגד משרדי הממשלה
מארגני שביתת המחאה: קוראים לכל הציבור להישאר בבית
מחאת הדיור: כ-150 אלף הפגינו בעצרות ברחבי המדינה
קבוצה קטנה של טייקונים כולם מגיעים מ-18 משפחות בלבד יצרו במדינת ישראל כלכלה ריכוזית קרטליסטית שהביאה לעליית מחירים חדה ובלתי פוסקת. כל זאת בחסות המדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית וגם של אלו שלפניה, שמאפשרת רק לאלפיון העליון ליהנות מפירות "הצמיחה הכלכלית" השקופה לרוב שכבות העם. החלטות שרירותיות שקיבלה הממשלה לאורך השנים בישיבות סגורות, הרחק מעין הציבור, אפשרו למשפחות ההון לשלוט ולהעלות בהתמדה את יוקר המחייה. משנה לשנה מוצרי היסוד הבסיסיים של חיינו דיור, חינוך, מזון, דלק, ביגוד ועוד - רק הולכים ומתייקרים, השירותים החברתיים מופרטים אט אט ואילו השכר החודשי רק נשחק. מלחמת הקיום שהייתה בעבר מנת חלקו של המעמד הנמוך בלבד הפכה כעת למציאות גם בעבור מעמד הביניים.
אך אין זה רק שהכסף שאנחנו מרוויחים בזיעת אפינו מאפשר לנו לקנות פחות ופחות מידי שנה, מסתבר שבעבור אותו כוח קנייה שהולך ומתמעט אנחנו עובדים יותר מכל חברה אחרת שמקבילה לנו בחברה המערבית. על פי נתוני ה-OECD ישראל נמצאת במקום הרביעי מהסוף מבין כל חברות הארגון ביחס שבין כמות שעות עבודה לשעות פנאי. בשביל לאפשר איכות חיים ורווחה לילדינו אנחנו למעשה מקריבים את זמן האיכות שלנו איתם. אנו עובדים קשה בשביל לפרנס את הילדים שאנחנו כל כך אוהבים, אבל בסוף בקושי רואים אותם כי זה מה שצריך לעשות בשביל לספק להם את מה שמגיע להם. ואני לא מתכוון למותרות, אלא לחינוך, לבריאות ולמזון.
בשנה האחרונה, לאחר שורה של מאבקים מוצלחים, אזרחים בישראל הבינו שיש בידיהם כוח שהם לא מימשו עד כה. הם הבינו שנבחרי הציבור שמנהלים את המדינה עובדים בשבילם ולא שולטים בהם. מה שקורה ברחובות ישראל בשבועיים האחרונים הוא הלקח של המאבקים בפלמחים, בשליטה על תמלוגי הגז ובמקומות אחרים. כעת, הציבור מבקש לקחת את גורלו בידיו, ולא מסתפק בהמתנה מנומסת ליום הבחירות.
השיטה לא עובדת ועל כן היום אנחנו קמים ואומרים שאנחנו לא נמשיך לעבוד בשבילה. למשך יום אחד מעמד הביניים ישבות ממלאכה ולא ימלא את הצד שלו במשוואה שכבר לא נותנת את הפתרון שהבטיחו לנו. אולי אחרי זה אלו שאמורים לעבוד בשבילנו ולנהל את המדינה הזאת בצורה הנכונה והצודקת ביותר יבינו שהגיע הזמן לשינוי אמיתי. הגיע הזמן לצדק חברתי.
צביקה בשור הוא יוזם שביתת המחאה הארצית של ה-1 באוגוסט