תמונת מצב יכולה להיות עניין מרשים מאוד, אבל תמיד חשוב יותר להסתכל על המגמה. מגמה היא קו ישר בין שתי תמונות מצב. הנה קו המגמה של המחאה החברתית הכי מפתיעה שצמחה כאן: מחמישה אוהלים ל-500, מעיר אחת לעשר ערים, מ-20 אלף מפגינים ל-150 אלף. המגמה הזו מצביעה: נפל הפור. המנון לקץ האדישות.
כן, הקהל אמש היה רב יותר, אבל השאלה החשובה יותר מ?כמה קהל? היא איזה קהל. אל הצעירים מהשבוע שעבר הצטרפו אנשים מבוגרים והורים לילדים, שנשאו את טפיהם על כתפיים. שלושה דורות של הרוב, שעד כה היה דומם. קהל מגיב, עירני, מוחה ומוחא כף, שוחה בתוך זיעתו, בוער, זועק מלוא הגרון. כשהוא צועק בקצב ?העם דורש צדק חברתי?, הוא משחרר את תסכולו. תסכול לא ממוקד, אבל דווקא בשל כך - חזק הרבה יותר.
המחאה נגד יוקר המחיה - סיקור מיוחד:
150 אלף בני אדם הפגינו בעצרות מחאת הדיור ברחבי המדינה
ברי סחרוף בהפגנת המחאה: "לא לוותר ולא לפחד"
כך זה נראה: צפו בצעדות המחאה ברחבי הארץ
גם הצפונים מצטרפים: מאהל מחאה הוקם ברחוב נורדאו
בשל המחאה: הכנסת תצביע על ביטול פגרת הקיץ
זו לא היתה הפגנה של השמאל, כפי שנטען לא פעם בשבוע האחרון. במלים אחרות, היו שם הרבה אנשים שאין סיכוי שהצביעו שמאלה מ?קדימה?. זו היתה, כמאמר הקלישאה, הפגנה של מעמד הביניים. ועדיין - מעמד הביניים החילוני. חרדים או דתיים היו שם בקושי, כיוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. קו התפר הישן ימין-שמאל נמצא בהליכי פירוק, קו התפר חילונים-דתיים, עדיין לא.
ולמרות הקריאות ?ביבי תתפטר?, זו לא היתה הפגנה נגד נתניהו. נתניהו הוא הכתובת כי ראש הממשלה הוא הכתובת. ביבי עוד יכול לצאת מזה, אבל רק אם יחליף דיסקט. כרגע, בדרך ההתנהלות, הוא מזכיר את אסד או מובארק, עם כל ההבדלים הנדרשים. כמותם, הוא הגיב בשתיקה, באמפתיה, בניסיון למצוא שעיר בכיר לעזאזל, בשליפת רפורמות מהשרוול. כמותם, הוא טרם הפנים מה המפגינים רוצים.
ומה המפגינים רוצים? כנראה שגם הם לא יודעים במדוייק. אבל כשהם 150 אלף, זה כבר לא משנה. חוסר המיקוד הזה בלט בהפגנה, כמו בכל המחאה עד כה. יותר אנשים מצטרפים, כי כל אחד מוצא את הסיבה שלו. רופאים, סטודנטים, מילואימניקים, מתמחים בפסיכולוגיה. עוד ועוד קבוצות מתארגנות למאבק. דווקא מהקהות הזו, מריבוי המטרות הספציפיות, עולה באופן ממוקד קריאה ברורה: העם רוצה צדק חברתי. העם רוצה שיטה אחרת. העם רוצה שינוי בסדר העדיפויות. זה מה שנתניהו צריך להפנים.
גם אם יפנים זאת, עדיין לא ברור מול מי יישב. איך תסתיים המחאה הזו? כיצד ישוב למנוחתו הר הגעש המתפרץ? איש אינו יודע. אבל כדאי לשים לב לתמונה אחת בהפגנה : בלב רחוב שאול המלך פרסו פתאום כמה אזרחים כתובת אש. מעגל קטן נפתח בין אלפי המפגינים הדחוסים והאש נדלקה. את האקסטזה של חלק מהנוכחים אי אפשר היה להסתיר. ?תל אביב עולה באש!?, הם זעקו. תסריטים בנוסח יוון הם עדיין דימיוניים, אבל ליד כתובת האש הם הפכו ריאלים הרבה יותר. נכון, רק אצל קומץ, אבל קומץ הוא כל מה שצריך כדי להפוך את המחאה לסיפור אחר לגמרי. האדישות מתה. מתישהו מישהו יצטרך לנסות לכבות את הר הגעש, או שהאש בפעם הבאה לא תהיה רק כתובת ברחוב.