צו הפינוי שהוציא ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, למאהל בגן לוינסקי, מוכיח שוב את מה שכולם יודעים: מחאה מהסוג העולה בדרום תל אביב אינה יכולה להתקיים. הממסד הישראלי רואה במחאת רוטשילד חגיגה אופנתית, המאהל בשכונת התקווה נתפס כ"צרות מן העבר", אך מחאת דרום העיר מדירה שינה מעיני חולדאי ואנשיו, כמו גם מעיני אנשי ממשלת ישראל. הרי איך שלא נסתכל על זה - המצב העגום בשכונה הוא באחריותה של ממשלת ישראל ושל העירייה, והפניית האשמה לממשלות קודמות לא תעבוד כאן.
עוד בנושא מחאת הדיור:
מחאת הדיור: 9 נעצרו בחיפה, בת"א כבר בונים בגבס
פעילי מחאת הדיור תלו שלט על בית רה"מ: "למכירה"
מחאת הדיור: תמונת מצב של מאהלי המחאה בארץ
התושבים הוותיקים חשים, בצדק, כי המדינה מתייחסת לשכונה כאל פח אשפה, אליו היא מרוקנת אוטובוסים מלאי אדם ומצפה שישתלבו בשכונה בכוחות עצמם או טוב יותר - שייעלמו כלא היו. מבקשי המקלט סובלים מסירוב המדינה לבחון את מעמדם, והופכים אנשים שקופים וחסרי מעמד ויכולת השתלבות בחברה. אולם, היתרונות של ריכוז מאגר כוח עבודה זול וחסר זכויות באזור עורק תחבורה ציבורית מעמידים פיתוי שהמדינה אינה יכולה לסרב לו, בפרט, מול דרישות התמחור שמציבים בפניה בעלי ההון.
אולם ישנו תנאי הכרחי לקיום השיטה: "הפרד ומשול". הסתת אוכלוסייה מוחלשת באוכלוסייה מוחלשת ממנה היא טקטיקה יעילה ורווחת בקרב תנועות ימין קפיטליסטיות בעולם כולו. אך המאהל בלוינסקי מאיים בדיוק על קיום תנאי זה. רק בשלושת ימי הקיום הראשונים של המאהל זכו תושבים רבים מהשכונה כולל פליטים, להשמיע את קולם. בעוד מספר תושבים ותיקים השתדלו להסביר, מול קהל סובלני וקשוב, כי הם מאמינים כי ה"זרים" הם האחראים על מצב השכונה, זכו גם כמה פליטים להשמיע את קולם.
"לא בחרנו לבוא לכאן, בחרנו לחפש מקלט ולהציל את חיינו"
הראשון, פליט דרפורי שנקלע למקום, בחר להביע בפני תושבי השכונה הבנה עמוקה לתחושתם כי הפליטים אחראים למצוקתם: "אנחנו לא בחרנו לבוא לשכונה. אנחנו בחרנו לחפש מקלט ולהציל את חיינו. הממשלה זרקה אותנו כאן, בשכונה, ואמרה לנו: עכשיו תסתדרו לבד".
למחרת, סיפר פליט דרום סודני כי בעל דירה בה הוא מתגורר כבר שנתיים וחצי העלה, לפתע, את שכר הדירה ב 40% וכשזה לא עמד במחיר פרץ לדירה, החליף את המנעול והשליך את כל חפציו של הפליט לאשפה. כשתושבת השכונה הציגה שוב ושוב בפני פליטות בנות 11 שלט עליו כתוב: "פה זה לא אפריקה, השכונה היא שלנו, לא שלכם", והסבירה כי נמאס לה שמשתינים לה אפריקאים בחצר, שאלה אותה אחת הילדות: "אז למה את לא מרימה שלט: 'בבקשה לא להשתין כאן' במקום להאשים את כל האפריקאים".
אבל הממשלה והעירייה אינן יכולות לאפשר לדיאלוג הזה להתקיים. יותר מכך, אין הן יכולות לאפשר למחנה להתקיים כיוון שהוא מוכיח כי בניגוד לדברי ההסתה הנשמעים שוב ושוב בתקשורת, לא ניצבת סכנה מול ישראלים ותיקים המגיעים לשכונה ולגן לוינסקי, אפילו לא באישון לילה.
בשכונה חיות אוכלוסיות מוחלשות המוסתות זו כנגד זו, בעוד בעלי ההון והפוליטיקאים מבטיחים לעצמם כי ההאשמה לעולם לא תופנה אליהם. כן, קיימת פשיעה בשכונה, אך מפשיעה זו נפגעים כל תושביה, הוותיקים והחדשים, ולכולם אינטרס משותף שהשכונה תהפוך למקום בטוח ונעים לחיות בו ולגדל בו משפחות. אבל המדינה לא תיתן לזה לקרות. המדינה פשוט אינה יכולה לאפשר להדליק את האור במחסן העבדים והאומללים שלה.
ד"ר רמי גודוביץ הוא ד"ר לפילוסופיה ורכז קשרי קהילה בספרית גן לוינסקי לתושבי שכונות דרום תל אביב