פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "העגלה הריקה" של שירת נשים בצה"ל

      אחת מהנחות היסוד של הציבור הדתי היא שהחילונים צריכים לוותר לדתיים, כפי שעגלה ריקה צריכה לפנות דרך לעגלה מלאה, ועליה מתבססת גם הדרישה להפריד בין גברים ונשים בצה"ל. דוד פרנקל סבור שבמקרה הזה – עגלת החילונים לא צריכה לזוז לשום מקום

      אחינו הקנאים לדבר ה' כועסים. איומי הטרור והטילים גואים מכל עבר, גופי המודיעין מתחרים בחיבור תרחישי יום הדין למלחמה הבאה, אבל צה"ל משקיע את כל מירצו בסוגיה הרת גורל אחת: כיצד לאלץ חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם נשים שרות על הבמה. האויב הגדול של המטכ"ל, כך דומה, לא שוכן בלבנון או באירן, אלא בפלוגות של בני ישיבות הסדר. במקום להתחשב במי שמבקשים בסך הכל לשמור על מסורת אבותיהם, מתעקש הצבא להעמיד אותם בפני דילמה ערכית, בין אמונתם לבין נאמנותם למדינה. אין ספק, כל העסק מדיף ריח חריף של התנכלות ליהדות.

      מי שנחשף לטענות הצד הדתי מבלי להכיר את ההיסטוריה ואת הנפשות הפועלות, עלול להעלות כמה שאלות תמימות ומביכות. למשל, אם העיסוק בהפרדת גברים ונשים הוא אכן טפל ביחס לאתגרים הבטחוניים שעל הפרק, מדוע אין החיילים ורבניהם מתאפקים מלהעלות את הסוגיה עד למועד מתאים יותר? כיצד זה שהעיסוק בנושא הוא קטנוני ומתנכל מצד הממסד, אבל דחוף ולגיטימי מצד אנשי האמונה? עוד נקודה שעלולה לצוץ, מתוך בורות כמובן, נוגעת להבדל בין הרגישות לחברת נשים, לבין רגישויות אחרות שקיימות בקרב מאות אלפי החיילים והחיילות בצבא. חלק מהם הרי נחרדים מהמחשבה לשרת שכם אל שכם עם ערסים, אחרים לא סובלים רוסים, יש כאלה שמתנחלים מביאים להם את הסעיף ואחרים היו נותנים הרבה כדי לא להיקלע לשמירת לילה עם חייל שמזיע את החילבה שאכל בסוף השבוע. האם כל אלה לא ראויים לאותה התחשבות שתובעים אחינו הדתיים?

      סוף מסע כומתה קרקל (דובר צה"ל)
      האויב הגדול של המטכ"ל לא שוכן בלבנון או באירן, אלא בפלוגות ישיבות ההסדר. חיילות צה"ל (צילום: דובר צה"ל)

      חוסר הרלוונטיות של השאלות האלה נובע מן ההנחה המובלעת בבסיס התסכול של הצד חובש הכיפה, הנחה ששם הקוד שלה מאז קום המדינה הוא "העגלה הריקה". המונח הזה נגזר מפגישה מיתולוגית בין ה"חזון איש", מנהיג חרדי מפורסם, לבין דוד בן גוריון. על פי המיתוס, הסביר אז החזון-איש לראש הממשלה שהחילונים צריכים לוותר לדתיים, מאותו טעם שעגלה ריקה צריכה לפנות את הדרך לעגלה מלאה. מאחר שעגלתם של החילונים ריקה - כלומר, דרך חייהם נובעת רק מגחמות ומתשוקות חסרות חשיבות) - קל להם לוותר למאמינים שאורח חייהם מוכתב מערכים חקוקים בסלע.

      תחת הנחת העגלה הריקה, הכעס של המחנה הדתי נראה טבעי ומוצדק. הדרישה להפרדה בין גברים לבין נשים מבוססת הרי על עקרונות נצחיים מיסודו של עולם, בעוד שההתעקשות על שילוב נשים נובעת משיקולי נוחות, מעצלות ואולי יותר משמץ של תאווה לחיכוך אסור בין המינים. ברור איפוא שלשלטונות הצבא אין שום סיבה חשובה "באמת" שלא להתחשב בצרכי החיילים שומרי המצוות, כך שכל המאבק מצידם נובע משנאה למסורת ולרוח ישראל סבא.

      זוהי, איפוא, ליבת הקונפליקט סביב הדרישה הדתית להפרדה בין גברים לבין נשים בצבא. מעבר לכיפוף ידיים פוליטי, קיים זעם אותנטי בצד חובש הכיפה על כך שהעגלה הריקה מסרבת לפנות את הדרך. היה אולי מקום להתחשב בזעם הזה ולנסות לפייס אותו, אלמלא בעיה אחת: הוא מבוסס על בורות, צרות אופקים ולא מעט חוצפה.

      גם אם לרוב החילונים אין מושג כיצד נולד אורח החיים שלהם, אין בכך כדי להפחית מחשיבות הרעיונות והתהליכים שעיצבו את פני החברה החופשית. בניגוד לטענה הדתית, השוויון בין המינים אינו תולדה של מפגש אינטרסים בין פמיניסטיות לוחמניות לבין זכרים מיוחמים שרוצים להיות מוקפים במיידעלך. ההיפך הוא הנכון: בלעדי השוויון הזה, הדמוקרטיה הופכת לבדיחה והליברליות מתרוקנת מתוכן. החתירה לסילוק הפערים בין נשים לבין גברים היא אולי המאפיין החשוב ביותר של החברה המערבית והמדד המובהק ביותר לקידמה בתחומים כמו פריון עבודה, רווחה ורפואה.

      הטעות המצערת של מקדשי אמונת "העגלה הריקה", היא שאינם מבחינים בין משקל לבין משקל סגולי. העגלה הדתית אכן עמוסה במנהגים ובאמונות, אבל רובם המכריע של אלה הוא חסר משמעות מחוץ לעגלה. אם אורח החיים של שומרי המצוות היה משתנה בתכלית - נניח, התנזרות מאכילת כבשים, תפילה בעמידת ראש, הפרדה בין שמנים לרזים וקיצוץ קצה הזרת במקום קצה הפין - לא היה משתנה דבר בעולם שמחוץ לגטו הדתי, למעט הבדיחות על היהודים.

      בעגלה החילונית, לעומת זאת, יש מעט פריטים - שוויון בין בני אדם, סימטריה בזכויות ובחובות, חופש ביטוי וקידוש זכויות הפרט - אבל לכל אחד מאלה משקל סגולי עצום. טול אחד, וכל המבנה החברתי מתמוטט, ביחד עם חלקים חשובים של המדע והתרבות, באופן שמשפיע מהותית על כולנו, כולל שלומי אמוני ישראל. הזזה עדינה ומנומסת של חיילות כדי שלא ייקלעו לשדה הראיה הרגיש של בן תורה אינה עניין של מה בכך, אלא מהווה הפרה בוטה של רעיונות השוויון וזכויות הפרט שעליהם קמה ועומדת החברה הישראלית. הרעיונות האלה אמנם לא מקודשים במובן הדתי, אבל הם מעשיים, משמעותיים ומנומקים הרבה יותר מאשר הערכים השרירותיים שבהם גדושה העגלה המלאה.

      כאמור, היחס הדתי לערכים החילוניים מבטא לא רק צרות אופקים, אלא גם מידה גדושה של חוצפה. הרי רק בחברה חופשית אשר דוגלת באוטונומיה של הפרט ומקדשת את חופש האמונה והמחשבה, אפשרית בכלל התחשבות בחייל שמבקש הקלות או זכויות יתר בגלל שסופרמן רואה ואינו נראה מסתכל עליו מהשמיים. עם קצת פחות סובלנות ופלורליזם, החייל הדתי היה נשלח לכל הרוחות, או מאושפז בכפיה ומולעט בכדורים עד שיתאושש מההתקף הפסיכוטי.

      עוד על דתי, צבא ונשים:
      צוערים עזבו טקס בגלל שירת אשה
      הרב הצבאי הראשי נגד נשים בצה"ל
      אגף כוח אדם: "גיוס חרדים לצבא משפיע לרעה על החיילות"
      רבנים צבאיים נגד נהגות האמרים