פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מתמחה הוא פראייר

      מחאת הרופאים המתמחים הולכת ומחריפה, ככל שחתימת הסכם עם האוצר מתקרבת. אבירם מזרחי, רופא מתמחה, מסביר היכן נכשלו הרופאים ומדוע הרפואה הציבורית צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות

      לאחר יותר משלושה חודשים של מאבק להצלת הרפואה הציבורית בישראל אני יכול לומר שנכשלנו. נכשלנו כרופאים ונכשלנו כאיגוד מקצועי. ואולי היינו תמימים כשחשבנו שלמישהו באמת אכפת מאותו רופא עלוב שעובד 26 שעות ברצף בגלל שהוא בחר במקצוע הזה. שלמישהו באמת אכפת מאותו רופא בכיר שעובד כבר 20 שנה במקצוע, מרוויח 6,000 שקלים בחודש ונאלץ להתרוצץ בין מרפאות וחדרי ניתוח עד השעה 22:00 בלילה כדי להתפרנס בכבוד.

      עוד על מחאת הרופאים המתמחים:
      היום: בכירים בבתי חולים עזבו המחלקות
      המתמחים והסטאז’רים ב”מאיר” פתחו בשביתת רעב
      הוצאו צווי מניעה למתמחים: ”השביתה איננה חוקית”

      הרי הרופאים לא באמת שובתים, הם נוקטים ב"עיצומים". אבל תמיד יהיו כאן כדי לטפל בחולים. ופראיירים לא מתים, הם רק הופכים למומחים. והנה ימשיכו הימים הארוכים והלילות הבלתי נגמרים, העבודה שלעולם לא מסתיימת והתסכול אל מול החולים ומשפחותיהם שממתינות שעות ארוכות בתור במיון או במרפאה.

      מתמחים שובתים רעב בבית החולים מאיר שבכפר סבא, יולי 2011 (אורי לנץ)
      רופאים מתמחים בבית החולים מאיר בכפר סבא שובתים רעב (צילום: אורי לנץ)

      אז בהחלט, מקצוע הרפואה לא דומה לשום מקצוע אחר ואין ספק שמדובר בסוג של שליחות, אבל דווקא מהסיבות הללו צריך לחזק את המקצוע ולשפר את התנאים, ולא - אני לא מדבר על להתעשר. כי אחרת, מה שיקרה בסופו של דבר הוא שגם אלו שהגיעו למקצוע הרפואה מהמניעים "הנכונים" ינטשו אותו ואז באמת נהיה בבעיה.

      אז דווקא בתקופה הזו, כשמתחולל מאבק על מחירי המזון והדיור, נפתח חלון קטן של אופטימיות שאולי הדברים יכולים להשתנות, אבל באמת להשתנות. שלא ירחק היום בו חולה לא ימתין במיון חמש או שש שעות לבדיקה וחולים לא ישכבו בפרוזדור בלי שום טיפה של פרטיות או כבוד ושמונשמים ופגים יהיו תחת השגחה נאותה. שרופא מתמחה לא יצטרך להתעסק בעבודה פקידותית ומזכירותית כמעט מחצית מהזמן, ושרופא מומחה יוכל לעבוד במקום עבודה אחד, בית החולים הציבורי, ולא יזדקק לחלטורות.

      אז כן, צריך הרבה יותר ממילים וסטיקרים כדי להציל את הרפואה הציבורית בישראל, אבל קודם כל צריך שמדינת ישראל תשים את הרפואה הציבורית גבוה בסדר העדיפויות שלה. כי אחרת - כל המאבק הזה ירד לטמיון ובעוד מספר שנים מערכת הבריאות הציבורית תקרוס.

      הרפואה הציבורית בישראל 2011 הולכת ונעלמת

      לעיתים נדמה שמדינת ישראל ומשרד האוצר מנסים לפרק את הרפואה הציבורית, ולא להציל אותה. הרי מה יותר נוח וחסכוני ממצב שבו רוב שירותי הרפואה יהפכו להיות פרטיים ויופעלו על ידי תאגידים מפלצתיים, דוגמת בית חולים אסותא? ואז כל הוצאות הבריאות ישולמו על ידי קופות החולים והביטוחים הפרטיים.

      ואז, רוב הכסף שנכנס לקופה הציבורית מכספי משלמי המסים, או יותר נכון מס בריאות, יופנה לצרכים אחרים. זהו לדעתי הבסיס להבנת עקרונות מאבק הרופאים ומתוך הבנה זו צריכה להיבנות תוכנית מקיפה ויסודית לשינוי מבני וארגוני במערכת הרפואה הציבורית.

      מחאת הרופאים בבניין ההסתדרות, יולי 2011 (אורי לנץ)
      הפגנת המתמחים אתמול מול בניין ההסתדרות הרפואית (צילום: אורי לנץ)

      ואני לא מדבר על סיסמאות ריקות מתוכן, אני מדבר על ריכוז כל הפעילות בבתי החולים תוך העסקת הרופאים המומחים במשרה מלאה ובלעדית בין כותלי המוסד הרפואי ועל ידי תגמול הולם בחוזה אישי והחייבות לעבודה בלעדית בבית החולים. באופן זה נשאיר את מיטב ה"מוחות" במסגרת הציבורית, דבר שיגרום ליותר השקעה מצד המומחים במחלקות האם ובמתמחים ללא צורך לרוץ לקליניקות וחדרי ניתוח פרטיים על מנת להתפרנס בכבוד.

      בנוסף, יש לפתור את מצוקת המחסור במתמחים, שמשפיעה באופן ישיר על איכות הטיפול הרפואי הניתן לחולים. זאת על ידי תוספת תקנים נאותה שתאפשר לחלק את העומס בצורה הגיונית ולהוריד את מספר התורנויות לשש בחודש. לאחר ששני הנושאים המרכזיים הללו יטופלו, ניתן יהיה לדבר גם על תוספת השכר, תנאי הפנסיה ומסלולי הקידום.

      רק הבנה עמוקה של מצב הרפואה הציבורית בישראל 2011, שלמעשה הולכת ונעלמת, יכולה להביא את השינוי המיוחל, אך כמו בכל מאבק חייבים להפעיל לחץ ציבורי על הממשלה והעומד בראשה, כי בסופו של דבר מאבק הרופאים הוא גם מאבקם של החולים.

      ושרק נהיה בריאים.

      ד"ר אבירם מזרחי הוא סגן יו"ר עמותת מרש"ם ורופא מתמחה בבית החולים בלינסון