פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחאת הדיור: קדושים מעונים בשדרות רוטשילד

      מאוד נוח לגור בשדרות רוטשילד, למי שיכול לממן זאת ולא להתלונן. אוריה כנף חושב שההפגנה בכיכר העיר החדשה אמנם רועשת, אך בעיקר ממחישה עד כמה צעירי ת"א מפונקים ומנותקים מהמציאות

      הניסיון מלמד שלמלחמות לא יוצאים בחורף, ושלהפגנות לא יוצאים בקיץ. ההמונים המתאספים מול כיכר הבימה בתל אביב במחאה על מחירי הדיור, הכריזו על שביתת שבת, עד ש"מישהו" יעשה שינוי. אך אותו אלמוני שאמור להביא את השינוי המיוחל, כנראה לא יביא אותו בקרוב.

      יצאתי מדירתי השכורה בבניין הסמוך כדי לראות על מה המהומה. היה מכנה משותף לכל מי שהעתיק את מזרנו למדרכה בשדרות רוטשילד: בלבול מביך בנוגע לשאלה מה עומד בבסיס המחאה הרועשת. חלק מהצעירים זעמו על מדיניות הממשלה, אחרים מחו על תכניות הבינוי שמקדם ראש העיר. צעירה אחת דיברה על הריכוזיות במשק, ולא הבינה מדוע שר האוצר ונגיד בנק ישראל לא מתערבים במחירי הדירות השכורות.

      הפגנת אוהלים בכיכר הבימה במחאה על מצוקת הדיור, יולי 2011 (נמרוד סונדרס)
      הכעס מופנה לכיוון הלא נכון (צילום: נמרוד סונדרס)

      גם בניו יורק, מלצרים לא שוכרים דירות פאר

      המפגינים בכיכר העיר החדשה זעקו: איננו יכולים עוד, המשכורת אינה מספיקה, ומדי שנה אנו נאלצים לעבור דירה. כלומר, לעבור משדרות רוטשילד לרחוב דיזנגוף ומרחוב דיזנגוף לשדרות רוטשילד ובחזרה. מחאתם מבורכת, אך כשיסודה בטעות, כדאי לפזר אותה בזריזות כדי לא להביך את המשתתפים.

      איש מעולם לא הכריח את אותם "צעירי אוהלים" לגור במרכז תל אביב (שנשכחה ממנה, בפרסומי המחאה, העיר יפו, שחוברה אליה). אחד מהמפגינים, שכבר בצהריים התמקם במרכז השדרה, התלונן שמשכורתו נשארה זהה שנים רבות, ואילו שכר הדירה שלו זינק בכמעט 3,000 שקלים. אם כך, מדוע לא עבר דירה? מדוע התעקש להישאר באותו בניין במרכז העיר, ולבזבז את כל חסכונותיו עלי אדמות? אמור מעתה: למען שכר הדירה שלנו נחיה וגם נמות; התל-אביבי הוא מרטיר של הראשון בחודש.

      כתל אביבים, אנחנו אוהבים להיאחז בתקווה שיום אחד עירנו תהפוך לברלין, לאמסטרדם, לפריז; לחלום על שבילי אופניים, על רכבת קלה ועל דיור בר-השגה. אך בינתיים עלינו להסתגל למציאות. גם בניו יורק, העיר שכותרות היומונים משוות אותה לתל-אביב מבחינת יוקר המחייה, לא כל מלצר מסוגל לממן לעצמו דירה בשדרה החמישית. גם שם, בתפוח הגדול, רבים מהגרים לברוקלין, והופכים לאט לאט את מיתוס הגטו החרדי המאיים לאחת השכונות המבוקשות בעיר.

      קורבנות הג'נטריפיקציה ההפוכה

      האם "צעירי האוהלים" יודעים שיש אינספור דירות פנויות ברחבי תל אביב? כמובן שלא. כי הן זמינות רק למי שמוכן לא-להתפנק: הן זמינות בפלורנטין, שכבר אינה שכונה מאיימת, אלא רובד עירוני מתחדש; בנווה שאנן, שכבר אינה "מרבץ עובדים זרים", אלא קהילה עם ועד משותף מעורר השראה; ביד אליהו, שיפה כיום מתמיד; וביפו, בבת-ים, בחולון, בגבעתיים וברמת גן, וגם, רחמנא ליצלן, בפתח תקווה - העיר שבה התל אביבים כל כך אוהבים לזלזל.

      מי שמקים אוהלים במרכז העיר שבה השוק חופשי מאוד, עליו לדעת כי בסוף היום ייאלץ לפרקם, ולשוב לדירתו היקרה במרכז העיר. כי למרות הגיטרות, הפיצות ואיחולי הפוליטיקאים, מהמחאה הזו לא תבוא הישועה. המחאה האמיתית צריכה להיות נגד בניית מגדלי הענק הגסים באמצע העיר, שדירותיהן ריקות מרבית השנה וגדר אלימה מקיפה אותם; המחאה האמיתית צריכה להיות נגד פינוי פלסטינים מביתם ביפו, לטובת פלישת הנובוריש הארצישראלי, שמתפתה לגור בבית בסגנון "אקלקטי" (ולא ב"סגנון ערבי", חלילה); המחאה האמיתית צריכה להיות נגד מי שקוראים לגרש משכונותיהם את שכניהם העובדים הזרים; המחאה האמיתית צריכה להיות כזו שתישא פרי, וכזו שרחוקה כמה מטרים מספריית "האוזן השלישית" ומקניון מהדיזנגוף סנטר. לא כזו שתוכיח עד כמה הבועה התל אביבית המרוכזת בעצמה מעולם לא התנפצה.

      אוריה כנף, מתגורר בתל אביב.