במלאת חמש שנים למלחמת לבנון השנייה, ערכה התקשורת טקסי זיכרון למלחמה המושמצת ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. מלבד פרקי זיכרונות משדות הקרב, שבה ועלתה השאלה על מוכנות העורף למלחמה נוספת אם תפרוץ.
כמי ששימש מפקד מחוז הצפון במלחמת לבנון השנייה, וכמי שראה בעיניו את הבלבול ואת חוסר המוכנות, אני מעריך כי ישראל אינה ערוכה למלחמה נוספת בעורף. הלקחים לא הופקו, אמצעי הגנה ומיגון כמעט ולא פותחו ולעומת זה, האפשרויות של האויב להכות בעורף האזרחי הוכפלו ואף שולשו.
חמש שנים למלחמת לבנון - סיקור מיוחד
מדן חלוץ עד גל הירש: איפה מפקדי המלחמה?
מלחמת לבנון השנייה הרגה גם את הסטיקרים
הבתים שנפגעו במלחמת לבנון השנייה - אז והיום
הרגע שלי: נזכרים במלחמת לבנון השנייה
חמש שנים אחרי: איך ייראו הסרטים על המלחמה?
בטקס חילופי אלוף פיקוד הצפון השבוע השתבח האלוף היוצא, גדי אייזנקוט, ברגיעה השוררת בגבול הצפון מאז המלחמה. בצה"ל יש מי שמפרש את השקט הזה כסימן להרתעה היעילה נגד החיזבאללה. אינני רוצה להשבית את השמחה, אבל השקט בצפון נראה יותר כמו זה שממנו נהנה הנופל מקומה גבוהה. מסביב שקט. הנוף נפלא, הרוח נעימה בפנים אבל ההתרסקות קרובה.
כל המומחים יודעים: לחיזבאללה יש היום כמות הגדולה פי שלושה של טילים ורקטות ממה שהיו לו ערב המלחמה ההיא, לפחות 50 אלף טילים, והטווח שלהם גדול בהרבה מאלה שנורו אל ישראל בשנת 2006. אם אז נחרדנו כשטילים מלבנון פגעו באזור תחנת הכוח בחדרה, היום מסוגלים אנשי החיזבאללה לפגוע גם בתל אביב, ברידינג ואולי אף דרומה משם. על פי כמה דיווחים הם מסוגלים להגיע עד אילת.
כדי לחדש את הארסנל שלו בלי הפרעה, נזקק חיזבאללה לשקט, זה השקט שממנו אנחנו מתפעלים. השקט שאחרי המלחמה, והשקט שלפני המלחמה הבאה. את התקופה שמאז מלחמת לבנון ניתן לסכם כך: היחידים שהפיקו לקחים היו הטרוריסטים בגבול הצפון. ובזמן שחיזבאללה הפיק לקחים, הצטייד בטילים והעמיק את ההתחפרות שלו בדרום לבנון, ישראל עסקה בתרגילי היערכות מתוקשרים לצורכי הסברה לעורף.
בראיונות לתקשורת סיפרו קציני העורף שהמוכנות גדלה, והיום כבר יש לפיקוד העורף אולפנים המאפשרים "פריצה" לשידורים כדי להעביר הודעות לאזרחים בזמן נפילת טילים, וכי קצינים עברו הכשרה איך לדבר אל האזרחים ברדיו ובטלוויזיה. על הטילים שיכסו את מדינת ישראל ישיב צה"ל במטח של שידורי הרגעה. האם די בהם? ממש לא.
אחד הלקחים החשובים שנלמדו במלחמת לבנון השנייה היה שאת הפעלת הכוחות בערים המופגזות יש להטיל על המשטרה ולא על הצבא. המשטרה מכירה את השטח, ויש לה קשרים שוטפים עם הגורמים האזרחיים ועם הרשויות המקומיות. אינני בטוח שהלקח הזה יושם.
ייתכן שאי אפשר למנוע לחלוטין ירי טילים אל ישראל. סביר שהמענה היעיל ביותר לאיום על העורף יהיה חיזוק ההרתעה הצבאית בד בבד עם מערכה מדינית. אבל תרגילים פומביים שבהם מושמעות צפירות אזעקה, והאזרחים נקראים למצוא את המקלטים הקרובים, בוודאי אינם מספיקים.
אי אפשר למגן את כל המדינה ואי אפשר להציב מ"מדים בכל גן ילדים, אך לא התקיים דיון מסודר אילו מבני ציבור יש למגן ואילו אתרים יהיו המטרות לטילים במלחמה הבאה. מיגון מבני ציבור ומוסדות חינוך הוכיח את נחיצותו במלחמה הקודמת, אבל שום מבנה לא מוגן מאז פסק הירי.
באחרונה, לאחר שנים ארוכות מדי, הציג הצבא את המערכת ליירוט טילים כיפת ברזל. זו דוגמא ליוזמה נכונה וחיונית, אבל גם היא מאוחרת, מהוססת ומצומצמת מדי. את שאלת המוכנות של העורף ניתן לבחון בהלוך הרוחות בציבור. האם הציבור חש היום יותר בטוח מבעבר. נדמה לי שהתשובה לכך ברורה - לא.
הכותב הינו ניצב בדימוס, מפקד המחוז הצפוני במלחמת לבנון השנייה וראש אג"מ לשעבר. כיום מכהן כיו"ר קב' ח.א.ש ביטחון, המתמחה בביטחון ואבטחה בארץ ובעולם.