"דה ז'ה וו", כך אני מרגיש יום לאחר סיום משבר התרבות הנוכחי בקריית שמונה, וההצהרות השונות המועלות בנושא. כצפוי, וכפי שטענו מראש, ההיסטוריה חזרה על עצמה בדיוק מתסכל. הספרייה נסגרה, התקשורת התגייסה, הסיסמאות נשלפו מהארון והתקציבים שלא היו בתחילת המאבק לפתע נמצאו על ידי משרדי הממשלה.
היינו בסיטואציה זו לפני שנה ולפני שנתיים. צעקנו, מחינו, ביקשנו פתרונות ארוכי טווח, אך בסופו של דבר "נרדמנו/הורדמנו". ככה זה שאתה חיי במציאות של קיבוץ נדבות ומסכנות, אינך מחפש שיוויון הזדמנויות ושיוויון שירותים, אלא עוד כמה פירורים שירדימו את הרעב עד הסיבוב הבא שמחכה כבר מעבר לפינה. ואם כך המצב, איני יכול שלא להפנות שאלה לתושבי העיר, עליהם אני נמנה, ולשאול - האם הפעם למדנו את הלקח? האם באמת ירדנו לעומק הבעיה וניסינו להבין את הדרכים לפתרונה? האם שאלנו את עצמנו כיצד אנו מפסקים לסמוך על אחרים ומתחילים לשנות בעצמנו? איני בטוח בכך.
במירוץ אחרי אשמים, תכונה הולכת וגוברת בשמי הפוליטיקה הישראלית, כללי המשחק הם בריחה מאחריות ולא נטילת אחריות. תכונה זו בולטת למדי גם בזירה המקומית שלנו. יותר ויותר אנו עסוקים, אם בבתי הקפה המקומיים או מעל דפי המקומונים, בחיפוש אחר אשמים אשר הובילו את קריית שמונה למצבה הנוכחי. אני טוען כי במירוץ אינסופי זה, פתרנו את עצמנו מעיסוק בשאלה האמיתית העומדת במרכז הסוגייה, שאלת האחריות האישית שלנו כתושבים למצב הנוכחי של העיר, והדרכים בהן אנו צריכים לנקוט בשגרה על מנת לשנות את המציאות העגומה.
קל להטיל את האחריות הבלעדית למצב הקיים על עיריית קריית שמונה בלבד. גם אני הסתפקתי בתשובה "פשוטה" ואינטואיטיבית זו לתיאור המציאות המקומית. אף על פי שניהול תקין ויעיל יותר של הרשות היה משפר את מצבה של העיר, טענה זו, כפתרון למצב הקיים, תלושה מההקשר ומתעלמת ממורכבות הסיטואציה.
ניהול תקין ויעיל של העיר אינו "צומח יש מאין", זהו תוצר ישיר של התרבות הפוליטית ברשות, תרבות אותה אנו יוצרים ומשמרים כתושבים. לצערי, בקריית שמונה התפתחה עם השנים תרבות פוליטית של "תן וקח", אשר מושכת את העיר פעם אחר פעם מטה. אנו לא בוחרים למען אידיאולוגיה, אנו בוחרים למען אינטרסים. תופעה זו לא ניתן למגר בהנף יד, גם לא ועדה קרואה בראשות עמרם מצנע תוכל לעשות זאת.
מיגור תרבות זו הוא תהליך של שנים, "ריצת מרתון", אשר צריכה להתחיל עכשיו בשיח המקומי ובעשייה חברתית. לתרבות זו יש אחות תאומה ששמה תרבות "המגיע לי", תרבות בה אנו מצפים מכולם לסייע לנו, אף על פי שאנו לא מוכנים לסייע לעצמנו.
אחריות אישית והחלטות אמיצות
טקטיקה נפוצה של תפיסה זו היא הגישה בה אנו מעצימים את תדמית המסכנות והחולשה של העיר, המצטלמת טוב בתקשורת הארצית, אך מהווה חרב פיפיות לעיר ולדור העתיד שגדל בה. האם אנו באמת מצפים, שבני הדור השלישי, יבחרו להקים את ביתם בעיר שאנו כול כך להוטים להשמיץ?
הגיע הזמן שנבחר בטקטיקה אחרת, זו הדורשת מכל אחד ואחת מאיתנו לקיחת אחריות למצב הקיים. עצימת העיניים וגלגול האחריות הן החולה הרעה של הציבור בישראל בכלל, וקריית שמונה בפרט. מצבה הכלכלי הקשה של קריית שמונה הוא עובדה בשטח. במקום לצפות ל"גאולת השר", ניתן להתחיל בפעולה קטנה לשיפור המרחב השכונתי על ידי נקיטת אחריות אישית ושכונתית. כמו כן, ניתן לקבל החלטות "אמיצות" יותר, כגון העלאת תעריפי הארנונה במספר שקלים על מנת לאפשר לרשות מעט אורך נשימה.
איני טוען כי צעדים אלו יביאו למהפך במצב הקיים, המהפך הוא סכום התוצרים של פעולות רבות בסגנון זה הדורשות מאיתנו מאמץ נוסף למען העיר ולמען תושביה.
ולכם, פרנסי העיר, אני קורא לשתף יותר את הציבור, לשמוע את בקשותיו ולאפשר לו לקחת אחריות. הפוטנציאל האנושי שצמח בעיר לאורך שנות קיומה יכול לעורר שינוי אמיתי בתוכה ומחוצה לה. הגיע הזמן שנפסיק לעסוק בכיבוי שריפות, ונתחיל לחשוב לעומק כיצד אנו מביאים שינוי אמיתי לעיר ולתושביה. ולבסוף, לא תזיק לנו גם מעט גאווה מקומית.
*הכותב הינו תושב קריית שמונה, ממייסדי תנועת "שינוי כיוון" הפועלת לעידוד עשייה חברתית באצבע הגליל, וסטודנט בפרויקט עתידים באוניברסיטה העברית.
עוד על המאבק בקריית שמונה והצלחתו:
דווקא בשבוע הספר: הספרייה בקריית שמונה נסגרה
חיים באר על סגירת הספריה: "הרס החברה הישראלית"
צעירים הפגינו: "אין טעם להישאר בעיר"
אושר: מיליונים יוקצו להצלת התרבות בקריית שמונה